The Benefits of Donating to a Money-Lending Gemach

  1. The Chofetz Chaim recommends setting aside one-third of one’s maaser money to be used for loans. One fulfills the mitzvoh of tzedokoh when lending money to Jews or giving it to a lending gemach. Not only is it permissible to use maaser money to lend to others; it is even encouraged.[1] The only restriction is that when the gemachim in the city have enough money for all the lending needs of the community, any additional maaser money should be used for other forms of tzedokoh instead.
  2. Even if a person has an ulterior motive and prays for divine influence and benefit in the merit of the mitzvoh of lending money (e.g., bless my company, bring success to my children, help me get to olam habo, or heal someone dear to me), it is still considered a complete mitzvoh. As long as he realizes that this is a mitzvoh and wishes to perform the mitzvoh, he does not ruin the essence of the mitzvoh by hoping to benefit from the benevolent act.[2]
    1. The only restriction regarding ulterior motives is if a person uses his donation to the gemach in order to glorify himself or embarrass a needy person or manipulates his donation for some evil purpose.[3] Not only will such a person forfeit any reward for the mitzvoh performed; he is also liable to receive just retribution.[4]
      1. Still, it is appropriate to publicize donors to tzedokoh and loan gemachim. The Torah itself publicizes the names of people who performed good deeds. In doing the same, the community rewards the generosity of the donor by keeping his memory associated with benevolence and also encourages others to perform mitzvos of chesed.[5] Thus, a donor has a right to request that his name be publicized, but it is inappropriate to glorify oneself and compare oneself to others.
  3. A person who embraces the mitzvoh of lending money to others is a baal chesed and is emulating the character traits attributed to Hashem.[6] Humanity is unique in that people were formed in the image of Hashem. That image is understood as the capacity to copy the good qualities that Hashem is described as having. In other words, a baal chesed is God-like.[7] The Chofetz Chaim asserts that one who emulates Hashem by doing chesed thereby clings to Him and will be rewarded by sitting in front of Hashem and experiencing eternal bliss.[8]
  4. A person who treats others with chesed has a right to expect Hashem to deal with him with kindness and mercy. Hashem determined as one of the laws of justice that He would treat people in the way that they treat others. It follows that if someone is kind to others and helps them out in their time of need, that person has initiated a wave whereby Hashem is empowered (figuratively speaking) to act benevolently vis-à-vis the world. That same person will also merit being the recipient of Hashem’s kindness in his time of need.[9] One of the reasons that the Torah forbade charging a Jew interest on a loan is to increase generosity and chesed in the world. Should people lend money without interest, their benevolence will act as a catalyst for Hashem to treat the world kindly.[10]
  5. Helping others (in any way, including by lending money to them directly or contributing to an existing gemach) bears fruit for generations in this world, although the principal reward is in Olam Habo. Chesed is more powerful than tzedokoh in this regard. The merit of tzedokoh lasts for three generations, whereas the merit of chesed lasts forever. In a way, chesed is more powerful than Torah study. Rav Chanina ben Teradyon said to Rav Elazar ben Parto, “How fortunate you are that despite having been caught by the authorities for five violations you will be saved in the merit of your Torah and chesed. Although I was caught for only one violation, I will not be spared because I only have the merit of Torah and not that of chesed” (Avoda Zara 17b). There are numerous other sources that indicate how the merit of chesed helps a person in times of distress.[11]
  6. During times when there seem to be tragedies happening and Hashem’s arm of justice seems punishing, the tool we can use to inspire goodwill and turn the tide towards mercy and blessing is chesed. Even when the merit of the avos and imahos is spent, those who cling to acts of chesed can still find salvation from their troubles.[12]
  7. Chesed is instrumental in redeeming the Jews from among the nations.[13]
  8. Chesed is considered more beloved to Hashem than a thousand korbanos brought on the mizbeach by Shlomo Hamelech.[14]
  9. Megillas Rus has few halachos; it was written just to teach how much reward a person who performs chesed receives. Boaz merited having Dovid Hamelech among his progeny and a covenant between Hashem and his subsequent descendants because of the kindness he showed Rus.[15]
  10. Rain falls in the merit of chesed.[16]
  11. A person who deserves to die is spared due to acts of chesed.[17]
  12. Using one’s body to perform acts of chesed infuses all parts of one’s body with holiness and can forestall one from falling prey to the yetzer hora and performing forbidden acts.[18]Seemingly, an aura of holiness affects the physical limbs that have become accustomed to doing the will of Hashem and curb their compliance with an evil thought to transgress Hashem’s will.
  13. A person who is having fertility problems and regularly performs acts of kindness (regularly lending money through a gemach is a good way to be constantly involved in chesed) will receive merit which is specifically helpful to have children. Even more specifically, in the merit of constant involvement in chesed, one merits having sons who will be wise in Torah and wealthy.[19]
  14. In calculating the amount of reward someone deserves for lending money, Hashem takes notice of the benefit the recipient received from the loan. For example, if the money was used for medical purposes and helped the recipient recover from a serious illness, the lender now has credit for the lifesaving treatment. Since the loan (no matter how small the sum) generated lifesaving treatment, it will entitle the lender or a close relative of the lender to refuah.[20] Furthermore, the lender gets credit for any indirect benefit that can be traced to the loan. For example, should the person become healthy and teach Torah, save lives, or do any other good deed, all those good deeds are added to the merit of the person who performed the chesed that planted the seed.[21]
  15. Just as one should make sure to learn something every day, one should perform an act of chesed every day. In modern times Torah and chesed are the tools with which our sins can be forgiven. Each of us becomes a new spiritual being every day, so we need to do some act of chesed every day.[22] After one establishes a loan gemach that is run by gabboim and volunteers, the mitzvoh is in progress even while one sleeps or is involved in other activities.[23]
  16. By learning Torah and performing chesed, one merits financial success.[24]
  17. When contemplating how to memorialize a deceased relative, one should consider doing something that will cause recurring mitzvos to happen. Spending money on an expensive stone with fancy lettering or flowers and pretty trees near the grave is hardly a good use of the money. Once the deceased has reached olam ha’emes, he recognizes the value of Torah and mitzvos and the insignificance of material matters. A simple stone should suffice; the balance should be used for Torah and mitzvos.[25] Purchasing a Shas for a beis midrosh with an inscription stating that it was purchased in memory of the neshomoh of the deceased or adding to an existing loan gemach in memory of the deceased relative is an appropriate memorial. These types of things will actually help the neshomoh of the deceased rise closer to Hashem. Since the deceased indirectly led people to fulfill more mitzvos and spread Hashem’s glory in this world, he or she reaps the benefits as well.[26]
  18. Even if you can’t give money yourself, inspiring others to perform chesed and donate to a loan gemach is praiseworthy and merits reward.[27]

[1] עיין אהבת חסד ח”ב פי”ח אות א’ וז”ל טוב שירגיל את עצמו להפריש מעשר מכל מה שיזמין לו השם רוח בעניניו, ומזה יפזר שני שלישים לצדקה, כי עניים שצריך ליתן להם במתנה מצוי יותר, ושליש יהיה מונח אצלו כדי לקיים בו מדת חסד. ובהגהה שם ביאר כוונתו שאותו שליש המיועד לחסד ר”ל להלואות. וז”ל ההגהה, דאף דעיקר מעשר הוא לתנו לעניים, הלא להחזיק ידי מך בהלואה גם הוא לצדקה יחשב כמבאר ברמב”ם הלכות מתנות עניים (פ”י ה”ז) ובספר המצוות שלו מ”ע קצ”ה ע”ש וביו”ד סימן רמ”ט ס”ו עכ”ל.

אולם בהמשך הפרק שם כתב דלכאורה אי”ז אלא לדעת הרמב”ם והשו”ע הנ”ל דס”ל דהלואה הוי בכלל צדקה, אמנם לדעת הרמב”ן דהלואה הוי מצוה בפנ”ע מהנכון להחמיר אם לא התנה לזה בתחילת קבלתו את מצות מעשר כספים. דאם מלכתחילה קבל ע”ע לתת לדבר מצוה ולא רק לעניים, יכול להמשיך לתת לדבר מצוה. ומ”מ כתב דאף אם התחיל לתת מעשר רק לעניים, נראה דיש להקל להתחיל לתת מעשר כספים להלואות. דהנה כתב הש”ך סימן רמ”ט סק”ג בשם הפוסקים דאפילו שאר דבר מצוה מותר לעשות ממעות מעשר כגון ליקח בו ספרים ולהשאילן לאחרים.

[2] ואין סתירה בזה למש”כ בסימן ס’ ס”ד דמצוות צריכות כוונה והיינו שיכוין לשם מצוה דהכא נמי מכוין לשם מצוה אך שהוא רוצה שייטיב לו השם יתברך ג”כ עבור זה על כן מצוה שלימה היא. ויותר טוב אם הוא מכוין בהמצוה רק לשם השם שצוה ע”ז בתורה כי אז ע”י כח קדשת המצוה שנעשית על אופן היותר נעלה נתעורר למעלה על ידי זה מדת החסד מאד מאד, ונמשך מדת החסד על כל מציאות הבריאה עכ”ל באהבת חסד ח”ב פרק כ”ג אות ב’.

[3] עיין דרך אמונה פ”י ממתנות עניים ס”ק צ’ בציון ההלכה.

[4] לא יתפאר אדם בצדקה שנותן ואם מתפאר לא די שאינו מקבל שכר אלא אפילו מענישין אותו עליה (רמ”א יו”ד סימן רמ”ט סי”ג).

[5] ז”ל הרמ”א שם סי”ג, ומ”מ מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון וראוי לעשות כן עכ”ל. ומקורו משו”ת הרשב”א סימן תקפ”א ומבאר שזו מדת חכמים ומדת ותיקין כדי ליתן שכר לעושי מצוה ומדת התורה שהיא מפרסמת עושי מצוה. ובנקודת הכסף שם הוסיף דמשמע משו”ת הרשב”א דאפילו הקדיש כבר מותר שיכתוב שמו עליו ואין הצבור יכולין לעכב עכ”ל.

[6] הא דמי שמקצה מעות להלוות לאחרים נחשב כבעל חסד מבואר בכמה מקומות בספר אהבת חסד. עיין למשל בח”ב פ”ח ובריש פט”ז.

[7] עיין פרק שני של אהבת חסד דפירש מש”כ ויברא אלקים את האדם בצלמו ר”ל במדותיו (וכ”כ בדברי דוד על פירש”י שם), ומפרט דמי שהוא בעל חסד הוא מתדמה להקב”ה ונושא עליו צלם אלקים.

[8] ח”ב פ”ב אהבת חסד.

[9] כ”כ בח”ב מאהבת חסד פ”ג ע”פ מש”כ במשלי מפרי פי איש תשבע נפשו (יח:כ), וע”פ מאמרם של חז”ל (שבת קנ”א:) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים (ובספר מעיל צדקה סימן ת”ק דקדק ממש”כ המרחם ולא מרחם שאפילו הוא רשע בדברים אחרים מרחמים עליו מן השמים), וע”פ זוהר הקדוש פרשת אמור (צב.). ומהזוהר מבואר דההשפעה מן השמים יחול עליו אותו היום שעשה מעשה החסד וז”ל עבד בר נש חסד בעלמא, אתער חסד לעלא ושרי בההוא יומא ואתעטר בה בגינה. ואי אתדבר בר נש ברחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגינה. וכדין ההוא יומא קאם עלה למהוי אפוטרופא בגינה בשעתא דאצטריך ליה וכו’ עכ”ל.

[10] אהבת חסד ח”ב פרק ט”ו.

[11] See Rav Huna’s statement and Maharsho, Avoda Zara 17b; see also the story of Nakdimon ben Gurion in Kesubos 67a. The next few items (5–13) are all mentioned by the Chofetz Chaim in Ahavas Chesed, section 2, chapter 5.

[12] עיין ויקרא רבה (לו:ו) אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמוטטה לך והיטפל בחסדים, וכעי”ז בירושלמי סנהדרין פ”י ה”א (אהבת חסד ח”ב פ”ה).

[13] בברכות ח. אמר הקב”ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם (אהבת חסד ח”ב פ”ה).

ובהגהה שם באהבת חסד פ”ה הביא הח”ח תנא דבי אליהו בסוף פרק כ”ג שאחד מהדברים שבנ”י עשו במצרים ובזכותו נגאלו משם היינו שכרתו ברית יחד לגמול חסד זה עם זה כדי שעי”ז יתעורר למעלה חסד של השם יתברך עליהם וממילא יבטלו לבסוף גזירותיו של פרעה. ומביא ילקוט שמעוני (בשלח רמז רנ”א) נחית בחסדך שבזכות גמילות חסדים שעשו היה זה סבה לגאולה, וחזר ע”ז בפרק י”ד ע”ש.

[14] עיין ילקוט הושע (רמז תקכ”ב). וע”ע שהרחיב הדיבור בענין זה בפרק ט”ו.

[15] מדרש רות רבה פרשה ב’ אות י”ד.

[16] ירושלמי תענית פרק ג’ ה”ג.

[17] מדרש תנחומא קדושים סימן י”ג.

[18] עבודה זרה ה: ונתבאר היטב ע”י הח”ח באהב”ח ח”ב פ”ה. וז”ל היצר מתגבר על האדם בשני דברים, אחד על שכלו שמטריד שכלו לכל ההבלים ואחד גם על אבריו החיצוניים שמרגילים לכל הדברים שהם נגד רצון השם יתברך, אבל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה שיצרו מסור בידו לכל זה. שעל ידי התורה שהוא עסוק בדברי אלקים חיים הקדיש את כח שכלו ועל ידי מדת החסד הוא מקדש את אברי גופו שעוסקים בעבודת מלכו של עולם וכו’ ועל כן זוכה על ידי זה שאין היצר יכול לפתותם עוד שיעשה הפך זה עכ”ל.

[19] Baba Basra 9b. The Chofetz Chaim elaborates on this point in Ahavas Chesed, section 2, chapter 5. In a note, he wonders why people search for segulos to deliver a healthy baby and even spend fortunes on them while ignoring a seguloh stated by Chazal. By occupying oneself with tzedokoh on a regular basis, by supporting others, raising Jewish foster children and offering them a proper Torah education, or establishing and maintaining a money-lending gemach and encouraging others to help one is doing something that Chazal have mentioned as producing a supernatural influence as a fertility aid. To be sure, it is the continued involvement in these projects that offers the seguloh-power people seek.

[20] אהבת חסד ח”ב פרק ו’ ע”פ מדרש תנחומא פרשת משפטים סימן ט”ו.

[21] אהבת חסד שם פ”ו ע”פ ב”ק קיט.

[22] אהבת חסד ח”ב פרק י”ב ע”פ שער הקדושה (ח”ב שער ב’) וזוהר הקדוש פרשת ויחי (רכד.).

[23] אהבת חסד ח”ב פרק ט”ז אות ג’.

[24] ח”ב פי”ב באהב”ח ע”פ גמרא שבת ק”ד. שלא יחשוב אדם שע”י עשיית צדקה וחסד יתמעט ממונו ויתמעט ממילא מזונותיו וכן כשיעסוק בתורה מאין יהיו מזונותיו לזה אמר שהקב”ה זן אותך ואדרבה ע”י צדקה וחסד ולימוד התורה נתוסף לו ברכה בנכסיו עכת”ד.

[25] עצם המצבה הוא ענין נצרך לנפש המת כדאיתא בשקלים פרק ב’ משנה ה’, רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. ומקורו מב”ר (פ”ב:י) מהא דכתיב ויצב יעקב מצבה.

[26] עיין הגהה ראשונה של הח”ח בח”ב מאהבת חסד פרק ט”ו שהרחיב הדיבור בענין זה.

[27] אהבת חסד ח”ב סוף פרק ט”ז ע”פ תוספתא דפאה פ”ד הי”ז, אמר ליתן ונתן נותנין לו שכר אמירה ושכר מעשה, אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה. לא אמר ליתן אבל אמר לאחרים תנו נותנין לו שכר על כך, שנאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך ד’ אלקיך עכ”ל.

קנין אתן והתחייבות למכור

מקור חסרון קנין דברים למדנו מריש ב''ב על הא דמוקמינן מתניתין בשותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר שאין בה דין חלוקה הקשה הגמרא (ג.) כי רצו מאי הוי נהדרו בהו, א''ר אסי א''ר יוחנן שקנו מידן, וכי קנו מידן מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא, כשקנו מידן ברוחות ופירש''י דאין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או במכר או במתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין ע''כ. כלומר בכל קנין צריך שיקנה דבר שזוכה בו הקונה ועובר לבעלותו אבל אמירה שאומרים שרוצים לחלוק החצר הוי הבטחה בדברים וקנין דברים ולא מהני.

דעת הגאונים דקנין אתן הוי קנין דברים ולא מהני

 ובנמק''י שם (ב.) כתב וז''ל ואמרו בשם הגאונים דה''ה האומר לחבירו אתן לך מאתיים זוז וקנו מידו דלא מהניא דקנין דברים הוא עכ''ל. כלומר אף שהיה קנין מ''מ לא מהני כיון שאין הדבר שרוצה להקנות הוא בר קנין, דא''א להעביר בעלות על הרצון והאמירה שיתן מאתיים זוז. ודוקא על חפץ או שעבוד וכדומה שהוא בר העברת בעלות שייך להקנות בקנין.

 דעת הרשב''א דקנין אתן מהני

 אולם אי''ז מוסכם. הנה הרשב''א בחידושיו (ב''ב ק''מ: בסופו) בסוף ד''ה גם מה שאמר הרב כתב וז''ל ויש מן הגדולים שאמרו דאפילו באתן לך כך וכך לא מיקרי קנין דברים וכן נראה עיקר כנ''ל עכ''ל. ובב''י (סימן קצ''ה מחודשות אות כ') הביא שו''ת הרשב''א (ח''א סימן אלף קמ''ב) וז''ל כי מדעתי כל שאמר לכשירדו גשמים או לכשתצא חמה מנרתיקה אתן לך כך וכך וקנו מידו, קנה. דכל שקנו וכו' אע''פ שלא אמר בלשון חיוב,[1] חייב דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין וכאילו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן וכו' הנה דאפילו באתן לך וקודם גמר דין ואפילו למאן דאמר דבלא קנין יכול לחזור בו, בקנין מודה, שהקנין מחזק הענין וכאילו מחייב עצמו ליתן מה שאמרו הם עכ''ל. וכתב עוד הב''י בסימן קצ''ה (מחודשות י''ב, י''ג וי''ד) וכ''כ הרשב''א בשו''ת (ח''א אלף ל''ג) וז''ל מי שקנו מידו שיחזיר לראובן כל זכויות שיש לו עליו וכו' זה מחלוקת בין הגאונים ז''ל יש מהם שאמרו דכל בלשון עתיד שאעשה כך או אתן כך הוי קנין דברים עד שקנו מידם ברוחות, ויש מי שאמר שכל האומר אתן כך וכך לא קנין דברים הוא אלא הרי הוא כאלו קנו מידו בחיוב אותו סך ואין קנין דברים אלא באומר אחלוק עמך, שאלו דברים בעלמא. וכך אנו עושין מעשה בכל יום בפסקי הנדוניא, שקונין מפלוני שיתן לפלוני כך וכך זהובים בנדונית בתו. ומחלוקת זו בספר העיטור בקנין (דף י' ע''ד) והילכך כל שקנו מידו שיחזור כל זכויות שיש לו בזה לאו קנין דברים הוא וכו' עכ''ל.

 טעם הרשב''א כיון דמתקנים לשונו דרצה לחייב את עצמו בשעבוד הגוף שיתן בעתיד

 הרי דשיטת הרשב''א דמהני קנין אתן. ונראה בביאור שיטתו דמודה הרשב''א דא''א להקנות דברים בעלמא, ואמירה שיתן מתנה בלשון עתיד אה''נ דהוי קנין על דיבור, אולם כיון שעשה קנין מתקנים לשונו באופן שיועיל, ומפרשים דאין כוונתו שבעתיד יעשה קנין להקנות אלא כוונתו שעכשיו מחייב את נפשו ליתן בעתיד, וזה מהני כמו שיבואר לקמן.[2]

איך פסקינן בענין קנין אתן

הטור בסימן רמ''ה כתב בשם הרמ''ה וז''ל אם אמר אתננה לו אפילו אם קנו מידו לא קנה, דקנין דברים בעלמא הוא, ולא מחייב לקיימו בעל כרחיה עכ''ל. הרי דהכריע כדעת הגאונים שהביא הנמק''י בריש ב''ב הנ''ל דקנין אתן הוי קנין דברים.

המחבר בחו''מ סימן רמ''ה ס''א וס''ב הביא ב' הדיעות ולא הכריע. וז''ל (ס''א) אם כתב בשטר אתננו לו אע''פ שהעידו עליו עדים לא זכה המקבל (ס''ב) וי''א שאם קנו מידו מהני לשון אתן עכ''ל. ועיין סמ''ע שם סק''ב דמפרש דברי המחבר דלא נחלקו אם קנה מיד ע''י הקנין אלא נחלקו אם צריך לקיים הבטחתו. וא''כ אלו הנוהגין כמחבר נראה דיכולים לומר קים לי דמהני קנין אתן להחזיק מעותיהן.

אבל נראה דהרמ''א הכריע בזה. דאע''פ שבסימן קנ''ז ס''ד הביא הרמ''א ב' הדיעות מ''מ בסימן רמ''ה ס''ב כתב וז''ל ומהרי''ו פסק כסברא ראשונה ע''כ. ונראה דכך פוסק וכן הבין הגר''א את דבריו (עיין סימן ר''ג סק''ט בגר''א) דכתב דהרמ''א ברמ''ה פסק כסברא הראשונה דהוי קנין דברים. וכ''נ ממש''כ הרמ''א בסימן ר''ו ס''ד דכשקנו מידו שכשימכור יהא מוכר לו לא קנה דהוי קנין דברים.[3]

 קנין שימכור לא מהני אבל התחייבות למכור מהני: מדוע?

והנה אף שבררנו דקנין אתן לא מהני, וה''ה קנין אמכור לא מהני (עכ''פ לדעת הרמ''א), מ''מ פסק המחבר (סימן ס' ס''ו והסכים הרמ''א עמו) וז''ל אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך חייב והוא שקנו מידו עכ''ל. ובסמ''ע שם ס''ק י''ח כתב דה''ה אם כתב הריני מחייב נפשי ליתן לך וכו' מ''מ החיוב חל על גופו שהוא בעולם עכ''ל. הרי דגם התחייבות שאתן בעתיד חל כל שהיה קנין, ולא רק התחייבות ממון אלא אף כשמחייב עצמו ליתן מתנה או מחייב א''ע למכור חפץ לפלוני דחייב לעשות המעשה (עיין נו''ב מהדו''ק סימנים כ''ה-כ''ז) וצ''ב דמ''ש מקנין אתן דלא מהני.

ונראה דיסוד החילוק הוא בזה שסתם קנין אתן הוא אמירתו והבטחתו מה שיעשה בעתיד ואין כאן העברת בעלות כלל. משא''כ במחייב את נפשו הרי הוא מזכה לחבירו זכות ושעבוד ממש כעת, שגופו משעובד לו לעשות דבר. וקנין לא חל אלא על חפץ או שעבוד כמש''כ רש''י בריש ב''ב הנ''ל. וזה כוונת הסמ''ע (בסימן ס' ס''ק י''ח ובסימן רמ''ה סק''ב) דהחיוב חל על גופו, ור''ל דהקונה עכשיו שולט בדבר שהיה אצל המקנה לפני הקנין וע''י הקנין העביר זכות ושעבוד לקונה. וכ''ז נכלל בלשון מחייב את נפשי או מתחייב דלשון זה מורה על שעבוד הגוף. משא''כ אתן, אמכור אשאל וכדומה אינו מורה על שעבוד הגוף אלא על הבטחה ודיבור מה שרוצה לעשות בעתיד. ואין הרשב''א חולק על עצם הדבר, וכו''ע ס''ל דלא שייך להקנות הבטחה אלא זכות ושעבוד, אמנם דעת הרשב''א דגם לשון אתן ואמכור יש לפרש דר''ל דמחייב את נפשו. אבל ודאי כשמפרש להדיא דמחייב את עצמו מהני לכו''ע.[4]

התחייבות למכור

מהר''ש ס''ל דא''א להתחייב ליתן

 הא דכתבנו דאף דלא מהני קנין שאמכור כמש''כ הרמ''א חו''מ רמ''ה ס''ב וש''מ, מ''מ יכול אדם לחייב א''ע כמבואר בסימן ס' ס''ו, אי''ז מוסכם לכו''ע. הנה בכנה''ג (חו''מ סימן ס' הגה''ט אות ל''ו) הביא מהר''ש הלוי דס''ל דרק יכול לחייב א''ע אם אומר שמודה שחייב לו כך וכך או שאומר מתחייב אני לפלוני כך וכך אבל אם אומר שמתחייב אני ליתן לפלוני לא מהני.[5] ולפ''ז לק''מ מה ההבדל בין המתחייב לקנין אתן, דגם המתחייב ליתן לא מהני כמו קנין אתן, ודין המתחייב היינו דוקא כשמודה או מייצר החוב מיד.

 רוב הפוסקים ס''ל דמהני התחייבות שאתן

אבל מסמ''ע שם (סימן ס' ס''ק י''ח) מוכח דחולק דהרי כתב להדיא דאם כתב הריני מחייב נפשי ליתן לך כך וכך דחייב. וכתב לחלק בין זה לקנין אתן שבזה שעבד את נפשו משא''כ בקנין אתן. והרי למהר''ש אין חילוק בין המתחייב ליתן לקנין אתן, ותרוייהו לא מהני. אע''כ דלסמ''ע מהני התחייבות ליתן.

ובאמת דעת מהר''ש הוא דעת יחיד ונדחית מהלכה. ואביא כמה ראשונים ואחרונים דמוכח מדבריהם דהתחייבות ליתן מהני.

עיין טור (חו''מ סימן קנ''ז אות כ') בשם הרמ''ה וז''ל ומיהו דוקא דקנו מיניה דמיחייב ליתן כך וכך דדרך הודאה הוא א''נ דרך שעבוד דשיעבד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא. אבל אם קנו מידו לתת כך וכך או לבנות כיון שאין קנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה, והנתינה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא, הוי קנין דברים ומצי הדר ביה וכו' עכ''ל.

בב''י (סימן ס' אות י''א) הביא שו''ת הרשב''א (ח''ג סימן ס''ה) דגם מוכח דס''ל דהמתחייב ליתן לחבירו פירות דקל שיהיו בעוד עשר שנים, חייב לקיים מה שהבטיח אע''פ שהפירות לא הגיעו לעולם עדיין. והטעם משום דאינו מקנה לו הפירות דנימא דאין אדם מקנה דבר שלב''ל אלא מתחייב לתת לו הפירות, וזה שפיר חל על גופו.[6]

האם התחייבות למכור הוי כהתחייבות ליתן

ולכאורה כמו דמהני התחייבות לתת נראה דה''ה דמהני התחייבות למכור, דמ''ש, מאחר דחל על גופו שעבוד כלפי חפץ מסוים מ''ש אם שעבודו הוא לתתו לו חנם או למכרו לו עבור כסף. כ''כ הריטב''א בב''ב (ס''ט.) וז''ל וכיון שהוא דבר המצוי למכור יכול להתחייב לו בזה כאילו נתחייב לו במנה או בעסק בעלמא עכ''ל. וכ''פ בשו''ת מבי''ט (ח''ב סכ''ו), בשו''ת פרח מטה אהרן (ח''א סימן ט') ובשו''ת מהרי''ט צהלון (ח''א סימן קפ''ז) וז''ל מי שאמר לחבירו אני מחייב עצמי למכור לך קרקע זה או בית זה כשאמכרנו לאחר בכך וכך וקנו מידו חייב לקיים תנאו מדין המחייב א''ע כמו שביארנו אבל אם לא הזכיר לשון חיוב אלא קנו מידו שימכור בית זה לפלוני כשימכרנה לאחר הוי קנין דברים עכ''ל.[7]

האם המתחייב ליתן צריך לקבל אחריות

אמנם בספר קצוה''ח (סימן ר''ו סק''א) ס''ל דאע''פ דאפשר להתחייב לתת (ודלא כמהר''ש הנ''ל), מ''מ א''א להתחייב למכור. ויסוד דבריו בנויים עמש''כ בסימן ר''ג סק''ב דכדי שיהא ממש שעבוד על גוף האדם בעינן שהמתחייב קיבל ע''ע אחריות על החפץ שהתחייב לתת שאם יאבד או יאנס דיתן חפץ אחר או דמיו. אבל כל שאינו נותן אחריות אין כאן שעבוד הגוף וממילא אין כאן התחייבות ולא עדיף משאר קנין דברים.[8]

וממילא ס''ל לקצוה''ח בסימן ר''ו דלא שייך כלל להתחייב למכור דהרי לא שייך להתחייב אחריות על המכירה. ורק על נתינה שייך אחריות שאם לא יתן חפץ זה יתן אחר או דמיו. אבל אם הנדון הוא מכירה להעביר גוף החפץ ממנו לאחר אם יאבד החפץ א''א לו למכור לו החפץ שנאבד, וא''כ לא שייך ע''ז שעבוד הגוף והתחייבות למכור.

ובנתיבות (סימן ר''ג סק''ו) תמה על יסוד הקצות וס''ל דשפיר יכול אדם להתחייב ולשעבד גופו על חפץ מסויים אף אם אין לו אחריות, דגופו משועבד לנתינת החפץ כ''ז שלא נאנס או יאבד, וממילא קנה חבירו שעבוד זה ולא הוי קנין דברים. והראיה שהביא הקצות מהמהרי''ט ביאר הנתיבות דבריו בע''א באופן דליכא ראיה משם. ואף הקצות עצמו בסימן ר''ו (סק''א) הביא שהמשל''מ (פ''ח ממכירה ה''ז) ס''ל דמהני התחייבות למכור וכן הביא הקצוה''ח את שו''ת תורת אמת (ממהר''א ששון סימן קל''ג) דבלשון חיוב מהני לישנא דאמכרנו לך אלא דאין דבריהם נראין לו, אבל עכ''פ איכא חבל ראשונים ואחרונים ופוסקים מפורסמים דס''ל דמהני התחייבות למכור.

ולכאורה יש לקיים מש''כ הנתיבות (בסימן ר''ג סק''ו) דמעשים בכ''י דמחייבים המתחייב למכור.[9] והוא דבר שנוגע מאד לדינא דהרבה חוזים נכתבים בלשון התחייבות למכור והתחייבות לקנות. ונראה דלא שייך לטעון קים לי כמהר''ש דהתחייבות לתת לא מהני. אמנם יש להסתפק אם יכול לומר קים לי כקצוה''ח דלא מהני התחייבות למכור כנגד רוב הפוסקים.[10]

הרי דבררנו דהסכמת רוב הפוסקים דשייך התחייבות למכור.

[1] מלשון זה משמע דלשון חיוב מהני. עיין לקמן הערה 6.


ב' ביאורים בשיטות דס''ל דמהני קנין אתן


הן ידעתי שבנתיה''מ (סימן ר''ז סק''ב) כתב לבאר שיטה זו דמהני קנין אתן בדרך אחרת, דע''כ כיון שעשה קנין אין כוונתו שיקנה בעתיד אלא כל קנין כמעכשיו דמי וכוונתו להקנותו עכשיו. וכעי''ז כתב בעה''ש סימן רמ''ה ס''ב בביאור השיטה דמהני קנין אתן וז''ל וי''א דקנין סודר מהני בלשון אתן דקנין דברים אינו אלא כשקנה לילך או לחלוק וכיוצ''ב אבל קנין אתן קנינו הוא על שדה זו חפץ זה לקנותה עתה דאל''כ מה היה לו לקבל עתה בקנין וכו' מה ענין קנין על הבטחה בעלמא אלא ודאי כיון להקנותה עתה וכו' עכ''ל. אבל מלשון הרשב''א בתשובותיו שהבאתי למעלה נראה יותר כמש''כ דז''ל קנין מילתא אלימתא ומתקן הענין וכאילו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן ע''כ.

וראיתי בשו''ת הרשב''א ח''ב סימן ש''א שכתב בתוך דבריו וז''ל וכן בכ''מ הקנין מחזק ומתקן ומכניס בכלל המתנה או הסלוק מה שלא היה כן במשמעו לולי הקנין עכ''ל. ונראה דחיזוק הענין שנעשה ע''י הקנין אינו שקונה ממש כעת והוי כאילו אמר מעכשיו (דזה ודאי מהני כמש''כ במחבר רמ''ה ס''ד ובעה''ש שם ס''ב), דאי''ז משמעות דבריו שהרי אמר להדיא אמכור בעתיד, ולפעמים אף קובע זמן או תלייה בדבר העתיד להיות, אלא מתקנים דבריו בדבר המועיל שמחייב את נפשו בשעבוד הגוף שימכור, ואילו באמת חייב א''ע למכור הרי יש שעבוד שקנה חבירו כעת על ידי קנין זה, וכך נראה מתוך דקדוק דברי הרשב''א ומן הסברא. וע''ע יד רמה על ב''ב (פרק השותפין אות כ''ו).

ואף הנתיה''מ שהבאתי לעיל כתב דהוי כמקנה מעכשיו רק בדעת הרמב''ם דס''ל דקנין כמעכשיו ממש אבל בדעת הרשב''א פירש נתיה''מ בסימן ר''ו (סק''א) קנין אתן כמש''כ. דמיירי התם דמהני לשון חיוב כשמחייב א''ע לעשות דבר אע''פ דלא מהני הבטחה למכור, וכתב וז''ל ובהכי מיירי תשובת הרשב''א שהביא הב''י בס''ס קצ''ה דאפילו אם כתב בלשון אמכור אם כתב הקנין בשטר הוי לשון חיוב וכו' עכ''ל.

וכ''נ דעת הגר''א דבסימן ר''ג סק''ט כתב לבאר הרשב''א דהא דמהני קנין אתן וז''ל אתן לא הוי קנין דברים דהוי כקנו מידו שנתחייב מיד עכ''ל. ונלע''ד דר''ל דמתקנים לשונו שמחייב את נפשו למכור דזה מועיל.


אי יש לדמות קנין שאמכור לקנין אתן


אולם מאי דמשמע מדברי הנתיבות דלרשב''א כמו דמהני קנין כשאומר שיתן ה''ה דיועיל קנין בשטר שאמכור אף דהוא מילתא דמסתברא לפ''ר, מ''מ אין הדבר כ''כ פשוט.

לכאורה מסברא ראוי לומר דכמו דפליגי הראשונים בקנין אתן ה''ה דפליגי בקנין אמכור. כלומר אם עשה קנין ואמר שבעתיד ימכור, לדעת הגאונים הנזכר בנמק''י לא מהני ולדעת הרשב''א יועיל הקנין וחייב א''ע למכור כפי הענינים שאמר. וכ''כ בנתיה''מ סימן ר''ו סק''א בסופו דלרשב''א אם כתב אמכור בשטר וקנו מידו מהני, ואע''פ דהרשב''א כ''כ רק לענין מתנה ולא לגבי מכירה מ''מ ס''ל דמ''ש מתנה ממכירה.

אלא דלכאורה נסתר ד''ז מהב''י שם (סימן ר''ו מחודש ב') דז''ל כתב הרשב''א שאלת מי שקנו ממנו בעדים שימכור ביתו לחבירו וחבירו קנה לו בקנין ג''כ שיקננה וכו' תשובה לשון זה שאמרת איני מכירו ואינו ענין לקנינים אלו וקנין דברים בעלמא שהרי לא הקנה המוכר ביתו לחבירו אלא שקנה מידו שימכור, ובמה נתחייב למכור וכן הלוקח לא חייב עצמו בכלום וכו' עכ''ל.

וקשה לחלק בין מתנה למכירה דאי מהני קנין לתקן הלשון שמחייב א''ע לתת מ''ט לא יועיל הקנין לתקן הלשון שר''ל מחייב אני את עצמי למכור בעתיד. ולכן נראה דצ''ל כמש''כ בכנה''ג (סימן ר''ו הגהת ב''י אות י''א) דיש לדחות התשובה שהביא הב''י ע''ש הרשב''א דלא מהני קנין שאמכור מפני כל התשובות מהרשב''א דקנין אתן מהני. ודעת הרשב''א הוא דבין באתן ובין באמכור מהני קנין לחייב א''ע כמו שהעלה בנתיבות המשפט בסימן ר''ו (סק''א).


האם קנין אתן בשטר דומה לקנין אתן בסודר


אולם מאי דפשיטא ליה דמהני קנין אתן בשטר כמו בקנין סודר אינו כ''כ פשוט לאחרים. דהנה בקצוה''ח סימן רמ''ה (סק''א) הביא המ''מ (פ''ח מזכיה ומתנה ה''ו) דמחלק בין קנין סודר לקנין בשטר בקנין אתן. דהקשה איך ס''ל לרשב''א דמהני קנין אתן ובגמרא גיטין (מ:) ונפסק ברמב''ם (פ''ד מזכיה הי''א) דהכותב בשטר אתננו לא קנה. ותירץ וז''ל ואפשר לדעתם דטפי עדיף קנין משטר עכ''ל. והב''ח נקט שם (רמ''ה ס''א) בפשיטות לחלק בהכי. והקצות שם מדייק דהמ''מ לא כ''כ בוודאות אלא בדרך אפשר, ואין הדבר מוכרח.

הנתיבות לא נחית לכל זה וס''ל דלמ''ד דמהני אתן ה''ה דמהני בשטר. ויש להביא סמך לדבריו ממה דנקט המחבר בחו''מ סימן רמ''ה ס''א וס''ב ב' הדיעות אי מהני קנין אתן לחייב האדם לקיים הבטחתו (ע''ש בסמ''ע סק''ב) ובדיעה ראשונה דל''מ קנין אתן מיירי שכתב בשטר שיתן מתנה לפלוני ובס''ב דמביא שיטת הרשב''א דמהני קנין אתן מיירי בקנין סודר, משמע דס''ל דאין מקום לחלק ביניהם, דאל''כ י''ל דאותו מ''ד דס''ל דלא מהני בשטר מ''מ יודה כשעושה בקנין סודר, וזה דלא כמ''מ הנ''ל אלא כנתיבות. כלומר, הוספת הרמ''א על ס''א דאפילו קנו מידו הוי קנין דברים, הוא מוכרח מתוך דברי המחבר דאל''כ לא שייך להמשיך בשיטה החולקת די''א דמהני לשון אתן כשקנו מידו.

[3] אלא דסיום דברי הרמ''א שם (ר''ו ס''ד) מרפסן איגרא, דז''ל לא קנה דהוי קנין דברים כמו שנתבאר לעיל סימן ר''ג וכו' עכ''ל. וקשה דבסימן ר''ג כתב שיטת הרשב''א דקנין דברים מהני ואי קנו ממנו להחזיר לחבירו כל זכויותיו שיש לו עליו לא הוי קנין דברים, ולכאורה היינו היפך מש''כ בסימן ר''ו. ואע''פ דלפנ''כ כתב שאם קנו ממנו שיעשה שטר מחילה הוי קנין דברים היינו משום דשאני שטר מחילה שהוא סילוק בעלמא ולא שייך להקנות לחבירו חיוב נפשו למחול כמו שאבאר לקמן (בהערה 19), וא''כ ה''ה דלא שייך לתקן לשונו ע''י הקנין שחייב א''ע למחול. ומלבד שהרמ''א בסימן ר''ו מראה מקום היפך מש''כ שם, גם צע''ג איך פסק שם כרשב''א דמהני קנין אתן וסותר מש''כ בסימן רמ''ה. והגר''א כבר עע''ז שם בסק''ט והקשה דהרמ''א סותר א''ע. ודברי הט''ז שם קשים, דהמעיין בשו''ת הרשב''א (ח''א אלף ל''ג) יראה דקנין להחזיר זכויות מהני רק למ''ד קנין אתן מהני, וצע''ג.

וראוי לציין שהב''ש בא''ה (סימן נ''א סק''י) העלה דהרמ''א ג''כ לא הכריע וכן הב''ח בחו''מ ריש סימן רמ''ה העלה דהוי ספיקא דדינא, מ''מ נראה דיש לנקוט דדעת הרמ''א דאתן הוי קנין דברים, וכ''נ שהבין הסמ''ע בדעת הרמ''א (עיין סמ''ע סימן י''ב סק''כ).

[4] עתוד''ה קנין דברים (בב''ב ג.) דהקשה מ''ט המתנה ש''ח להיות שואל ומוקי לה בקנו מידו אי''ז קנין דברים כיון שמשעבד עצמו שאם יאנס ישלם. ועתוד''ה אע''פ (כתובות נד:) מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה לא הוי קנין דברים וברא''ש שם בכתובות (פ''ה ס''א) ביאר דע''י הקנין יש לקונה שעבוד ממון אצל חבירו. בכל אלו המקומות ביארו הראשונים האי חילוק, דהיכא דהעביר שעבוד לחבירו חל ההתחייבות משא''כ כשיש קנין על דבר שא''א להעביר לשני דאינו אלא דברים, לא מהני, וכמש''כ הנמק''י בריש ב''ב בסוגיא דחלוקת החצר וז''ל אבל הכא שקיבל בקנין לחלוק, על איזה דבר חל הקנין הא אין בחלוקה ממש עכ''ל. וע''ע ביד רמ''ה ב''ב (פרק א' אות כ''ו).

[5] ועיין נו''ב (מהדו''ק חו''מ סימן כ''ו בד''ה מה שכתבת להוכיח) שהביא דברי מהר''ש וכתב דלמהר''ש מהני כשמתחייב לפלוני ורק המתחייב ליתן לא מהני. אבל חתן הנו''ב השיב בסימן הבא (סימן כ''ז ד''ה ומ''ש עוד) דכפי המשמעות מכנה''ג דעת המהר''ש דגם המתחייב לפלוני לא מהני ורק הודאה מהני.

[6] וז''ל שאלת מי שחייב עצמו ליתן לחברו כל מה שירויח מכאן ועד שלשים יום, ושעבד לו בקנין גמור כל נכסיו שקנה ושיקנה מקרקעי ואגבן מטלטלי, מי אמרינן דלא אמר כלום לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או נאמר החיוב שאני.

תשובה: דבר ברור הוא זה דחייב דלא אמרו בדבר שלא בא לעולם אלא במקנה הדבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל, אבל במחייב עצמו ליתן מה שיוציא הדקל לאחר עשר שנים דבריו קיימין שזה אינו מקנה הפירות אלא מחייב עצמו ליתן וכו' עכ''ל.

ובאמת מכל דברי הרשב''א שהזכרנו לעיל דס''ל דמהני קנין אתן מוכח דהכי ס''ל דהרי ביאר הרשב''א טעם הדבר דמתקנין לשונו כאילו אמר להדיא דמתחייב עצמו ליתן. (עיין שו''ת הרשב''א ח''א סימן אלף קמ''ב וח''ב סימן ש''א, עיין לעיל הערה 1).

[7] וכן מבואר מתוך דברי הנתיבות בכמה דוכתי (סימן ס' סק''י, סימן ר''ח סק''ג וסק''ד), וכן מבואר משו''ת מהרי''ט (חו''מ סימן ס''ט) ושו''ת מהרשד''ם (חו''מ סימן כ''ח).

[8] וז''ל חיוב לא מהני אלא היכא דהחיוב חייל על גופו והוא חייב באחריותו, דהיינו היכא שמחייב בפירות אם אין לו פירות מחוייב ליתן דמיהן כיון דחייב את עצמו אבל היכא דמחייב עצמו ליתן לחבירו חפץ פלוני ואינו מקבל עליו חיוב אחריותו אי''ז נקרא חיוב הגוף ולא הוי חיוב כלל וכו' וכן מבואר מתשובת מהרי''ט חלק חו''מ סימן פ''א [ד''ה והא]) עכ''ל.

[9] וכשהיה התחייבות למכור יש כח ביד ב''ד לכוף המתחייב למכור לחבירו אותו חפץ שדברו עליו, ולא רק שנשתעבד למכור דבר שהוא באותו ערך ושוויות של החפץ. אלא דחל השעבוד על גופו כלפי אותו חפץ ממש. וראיה לכך יש מדברי הנתיבות (סימן ל''ט ס''ק י''ז) וז''ל הנה מבואר בכמה מקומות שיש הפרש בין קנין לחיוב, דבקנין נקנה לו גוף החפץ ויכול לקדש בו אשה ולקנות בו עבדים וקרקעות אבל כשמחייב עצמו ליתן לחבירו חפץ פלוני אין לו קנין בגוף החפץ רק שהחיוב חל אגברא ויכולין הב''ד לכפותו ולהגבות אותו החפץ שנתחייב לו ולהקנותו במשיכה, דאף הגביית ב''ד צריך לעשות קנין משיכה בדבר שמשיכה קונה, ואפילו תפס החפץ שנתחייב לו הלה וקידש בו אשה קודם גביית ב''ד, אינה מקודשת ואם המחוייב קידש אשה בחפץ שנתחייב בו, מקודשת, וכן אם מכרו מכור, דשלו הוא, רק שהב''ד כופין אותו לשלם דמי שיווי החפץ שנתחייב כיון שקלקל החיוב עכ''ל.

[10] מתוך דברי הש''ך סימן ס' ס''ק כ''ה מבואר דס''ל כנתיבות ודלא כקצוה''ח דכשדן על התחייבות כתב וז''ל כגון שכתב בית זה או סך זה שאירש מאבא אני מחייב עצמי ליתנו לו וכו' עכ''ל ופסק שם דנתחייב לו אלא כיון שהיה דבר שלא בא לעולם בשעת כתיבה אין קול יוצא לאותה כתיבה ואינו גובה אלא מבני חורין עכת''ד. אולם נראה דלקצוה''ח הוי התחייבות על דבר מסויים ולא מהני כיון דליכא ע''ז אחריות מאחר דהוי חפץ ידוע.

וע''ע באמרי בינה (חו''מ דיני הלואה סימן נ''א) שהאריך לדחות דברי הקצות ופסק כנתיבות. וכ''כ בשו''ת אמרי יושר ח''ב סימן נ''ה. ובאבני נזר (חו''מ סימן ל') דן במחלוקת הקצות והנתיבות והביא ראיה מהרמב''ם (פי''ד ממעשה הקרבנות הי''ב) כנגד המהרי''ט והקצות וכן הוכיח משו''ת הרשב''א (ח''ג סימן ס''ה), והקצות בנה דבריו על המהרי''ט ואין למהרי''ט ראיה לדבריו ואין נראה שהטור מסכים לזה (כמו שכתב בקצוה''ח בדעת הטור), ע''כ פסק שאין מורין בזה אע''פ שהאשה שם מוחזקת. אמנם ראוי לציין שפעם שאלתי את מו''ר הגרז''נ גולדברג שליט''א אם יכול המוחזק לומר קים לי כקצוה''ח בהתחייבות ליתן חפץ ידוע והשיב דיתכן.


סיכום של השיטות העיקריות בסוגית אסמכתא:


כל דאי הוה אסמכתא ולא קנה שאין גמירות דעת סומכת שיהיה או לא יהיה, ואפילו אמר בפני עדים ובשטר לא מהני (רמב''ם פי''א ממכירה ה''ו), וכ''ש בקנסות שקונס את עצמו.

הרמב''ם כתב דכשהקנין נגמר ומחזיק בחפץ ומתנה תנאי שאם לא יתקיים יתבטל העסק, אי''ז אסמכתא אלא תנאי, ואסמכתא היינו שהדבר יתקיים ויחול בעתיד. הסמ''ע פירש כוונת הרמב''ם בע''א, והיינו שאם כוונתו שהקנין עיקר הוי תנאי ואם כוונתו שהתנאי עיקר הוי אסמכתא.

בגמרא ב''מ )עד.( מבואר חילוק בדין אסמכתא אי הוי בידו או אינו בידו. ובגמרא ב''מ )קד.( מבואר חילוק בין גזים ללא גזים, ואבאר השיטות בזה בקיצור.

  1. נראה לדעת הרמב''ם ענין בידו ולאו בידו היינו אם נגמר העסק והחפץ תחת ידו הוי בידו ואי''ז אסמכתא אא''כ גזים כגון אם אמר אי אוביר ולא אעבוד אי אמר אשלם במיטבא דלא גזים לא הוי אסמכתא, ואי אמר אשלם אלף זוז הוי אסמכתא. משחק בקוביא לרמב''ם אינו אסמכתא דמיירי כשאמר מעכשיו.
  2. הרשב''א והרא''ה הובאו בב''י ס''ל דאסמכתא דוקא כשאמרו דרך קנס כגון אשלם אלפא זוזי. אבל שאר תנאים כגון אם תלך למקום פלוני, אם תעשה בשבילי דבר פלוני לא הוי אסמכתא.
  3. דעת בעלי התוספות, וכן הכריע הרמ''א דג' חילוקים יש באסמכתא.
    1. עיין תוס' ב''מ )עג.( דדבר שתלוי ביד אחרים כמכירת יין בזול שפוט דא''א לידע אם יסכימו למכור הוי אסמכתא כיון שאין הדבר תלוי בו וממילא לא גמר ומקנה בלב שלם. ורק אם ודאי ימכור, כגון שמוכר לכולם, הוי כבידו ואי''ז אסמכתא. כמו אם אוביר ולא אעבוד דתלוי בו בלבד אי''ז אסמכתא. ודוקא בדלא גזים
    2. אבל בגזים, כגון אשלם אלף זוז הוי אסמכתא אף שהוא בידו, דניכר שאומר כן כיון שבטוח בלבו שיוכל לקיים ולא גמר ומקנה.
    3. ודבר שאינו בידו כלל, ולא ביד אחרים, כגון משחק בקוביא שאינו יודע אם ינצח או ינוצח ואפ''ה התנה, גמר ומקני. וה''ה אף בגזים אמרינן דמקנה בלב שלם ולא הוי אסמכתא.

ובמרדכי פרק זה בורר (תרצ''א) מבואר כמה פרטים בדין משחק בקוביא דבעינן שישחקו במעות מזומנים דאז שייך שיקנו בקנין זמ''ז אבל אם משחקים באמנה אין מוציאים ממנו מה שהפסיד כיון שלא נעשה קנין על המעות. ואפילו היה משכון לא מהני דמנה אין כאן משכון אין כאן. אלא בעינן מעות מוכנים על הדף דאז הם כשותפים וכשהתערבו מעותיהם הוי קנין כמבואר בסימן קע''ו. וי''א דבעינן שיהא הדף קנוי לשניהם וזוכין בקנין חצר. ואם שוחקין באמנה ועשו קנין ג''כ מהני.

ובתוספות סנהדרין כה: כתב ר''ת דמשחק בקוביא לא הוי אסמכתא כיון דשניהם מתנים זה כנגד זה וכ''א יכול להפסיד ולהרויח, אגב דבעי למקני גמר ומקני, וזה מועיל אף בדבר שאין בידם לגמרי. הרמ''א בשו''ע הביאו והוסיף דאף בזה יש חולקים, ונראה דכוונתו למרדכי פרק זה בורר (תרצ''א) וריב''ש רפ''ז. וע''ש בסמ''ע (סימן ר''ז ס''ק ל''ה) דכיון דיש חולקים על ר''ת בזה, הוצרך הרמ''א להזכיר שיטת תוס' לבטל אסמכתא כל היכא דאינו בידם לגמרי. ולכן נד''ד אינו אסמכתא דשייך בו דבריו של ר''ת דזה מתנה כנגד זה וגם אינו בידם כלל דס''ל לרמ''א דכל שהיה קנין המועיל אין בו פסול של אסמכתא.

  1. שיטת הרמב''ן ונמק''י פ''ג דסנהדרין ורשב''ם ב''ב קס''ח דכל התולה בדעת עצמו הוי אסמכתא. והא דאם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטבא חייב היינו תקנת חז''ל כיון שהפסידו אבל באמת כל התולה בדעת עצמו לא גמר בלבו להתחייב שחושב שודאי יקיים, אבל התולה בדעת אחרים לא הוי אסמכתא כמו בתנאי בני גד ובני ראובן.

נמצא בדוגמא של הלוהו על שדהו מאה זהובים ואמר לו המלוה שאם לא יפרע עד ג' שנים תהיה השדה ששוה יותר ממאה למלוה, הוי אסמכתא כ''א לפי טעמו.

  1. לדעת הרמב''ם כיון דלא נגמר המקח על השדה עכשיו.
  2. לדעת הרשב''א הרי קנס א''ע.
  3. לתוס' והרמ''א הוי בידו וגזים.
  4. לרמב''ן הלוה מוכרח לקבל התנאים של המלוה, ואנוס הוא ולא גמר להקנות.

בענין מצות הלואה

מצות הלואה מצד שכל האנושי וטבע האדם ומצות הלואה מצד חוקי התורה

בהסכמת הנצי''ב לספר אהבת חסד שחברו מאוה''ג ר' ישראל מאיר הכהן, כתב הנצי''ב דגמילות חסדים היא קיום העולם והיא חובת האדם וצורתו. ואף אומות העולם מחוייבים להתנהג בחסד ומשו''ה נתחייבו אנשי סדום כלייה בשביל שלא החזיקו יד עני ואביון והשחיתו צורת האדם.[1]

והנה ישראל מחוייבים בגמילות חסד כמו כל הגוים והוא דבר קל להם שטבעם כך כדאיתא ביבמות פרק הערל (עט.) שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים וגומלי חסדים והוא מתנה שנתן הקב''ה לישראל כדאיתא בירושלמי קידושין (פ''ד ה''א).

ומ''מ באה התורה בציווי להלוות כספים ללמדינו אשר מלבד שאנחנו מצווים על גמילות חסדים מחמת חובת האדם לאדם, עוד אנו מצווים עליה מצד התורה כמו כל חוקי התורה שאין דעת האנושי מחייבתם. ויש כמה דינים בהלכות הלואה שהם חוקי התורה שאנו מצווים בהם שע''פ שכל האנושי לא היינו מקיימים. כגון אם יש לאדם מעות שחייו תלויים בהם, ואינו יכול להלוותם בגמילות חסדים כי אם להלוותם ברבית, מצד חובת האדם ושכל האנושי, היה מן הראוי לגמול חסד לסוחר הנצרך לכך להלוותם לו ברבית הראוי, ויחיה גם הוא וגם חבירו במעותיו. אבל הזהירה תורה אותנו ע''ז שאסור לקבל נשך בשום אופן וא''כ א''א להלוות ולעשות זה החסד.

ובהעמק דבר עמד על מה שנראה כפל בפסוקים בפרשת משפטים. ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ד' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ד' נעשה (שמות כד:ג). ובהמשך שם, ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע (כד:ז). ומבאר הנצי''ב דהקב''ה התנה עם המון העם שיעסקו בתורה ובעבודה אבל נשמר מלצוותם על גמילות חסדים שהרי בטבעם המה בני אברהם יצחק ויעקב גומלי חסדים, וגם כל אומות העולם מוזהרים על חסד ועל חסד נבנית העולם וז''ש בפסוק ג' ויען כל העם וכו' נעשה, כלומר תורה ועבודה. אבל עוד לא נכלל תנאי שיעסקו בגמילות חסדים לש''ש וכפי חוקי התורה ולא ע''פ שכל האנושי או טבע. וזה שמר הקב''ה לקבוצה נבחרת, גדולי ישראל, שראויים לשמוע את זה.[2] וזמש''כ בפסוק ז' שלקח ספר הברית שהוא הספר של מעשה האבות והסביר להם ענין גמילות חסדים לש''ש, וע''ז ענו יחידי סגולה נעשה ונשמע. נעשה על תורה ועבודה, ונשמע על גמילות חסדים, שלא שייך לומר ע''ז נעשה שהרי גם בלי דבר ד' היו עושים, אלא נשמע לעשות באופן היותר שלם ולש''ש, עכת''ד הנצי''ב בפירושו עה''ת ובהסכמתו.

אשר על כן ראיתי נכון לבאר עקרי דיני מצוה זו מה שמתבאר מתוך הטוש''ע חו''מ והפוסקים, שאין כל הדברים ידועים ומתחייבים מצד השכל, ואבאר שאף שאיננו רשות אלא חיוב, מ''מ הרבה הם המקרים שפוטר אדם מחיוב זו. ובכך יגש האדם למצוה זו בידיעה גדולה יותר ויראה שדרכיה דרכי נועם ויש ביכולת כ''א ואחד לקיים מה שמוטל עליו, ויוכל יותר להבחין מתי חייב להלוות ומתי הוי רשות ומדת חסידות ומתי אסור לו. ויהי רצון שיהא חלקי מאלו שמזרזים אחרים בקיום חוקי תורתינו הקדושה.

ביאור הפסוק

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה, לא תשימון עליו נשך (שמות כב:כד). והביא רש''י מהמכילתא (פרשה י''ט), רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מזה ועוד שנים (שהם חובה). וכן הוא ברמב''ם ריש הלכות מלוה ולוה.

והקשה הסמ''ע (חו''מ סימן צ''ז סק''א) אם הכוונה לחובה מדוע כתיב "אם" שמשמעו לשון רשות, ומהו פירוש הפסוק.

  1. ויישב הסמ''ע דלשון אם יכול להתפרש אשר וכך תפרש הפסוק: כאשר תלוה את כספך – את עמי תלוהו ולא לגוי, ולאיזה מעמי – את העני, ולאיזה עני – את שעמך. ולכולם לא תהיה לו כנשה, שאחר שהלוית לאחד מהם לא תתבע ממנו בחזקה אם אתה יודע שאין לו עכת''ד. ובנתיב החסד (מהח''ח) פ''א סק''ב כתב דזה דוחק והעלה עוד שני ביאורים בפסוק השומרים על פירוש הפשוט של מלת "אם".
  2. "אם" קאי אסיפא דקרא לא תהיה לו כנשה, דדוקא כשמלוה לישראל ולא לגוי, והכי קאמר אם כסף תלוה את עמי וגו' לא תהיה לו כנשה משא''כ אם אתה מלוה לגוי דשרי. וכ''כ בפתיחה לאהבת חסד אות ד'.
  3. באהבת חסד פ''א ה''ב מבאר דמצות חסד כולל גם השאלת כליו ושאר חפציו, רק דיש מ''ע מיוחדת על הלואת כספים הנלמדת מקרא דאם כסף תלוה את עמי.[3] וע''ז קאמר קרא אם כסף תלוה, (לאפוקי השאלת חפץ), אז איכא לאו של "לא תהיה לו כנשה". אבל אילו קיימת מצות חסד בהשאלת חפץ וכלי, לא שייך הלאו ד"לא תהיה לו כנשה" כשדוחקו אח''כ להחזיר לו החפץ. והטעם בזה, דמִלְוֶה (מעות) להוצאה ניתנה וכבר הוציא בהוצאה המעות שהלוהו וכסף אחר לפרוע אין לו משא''כ כשמשאיל לו איזה חפץ וכלי , דודאי יש בעין אצלו.

למי חייב להלוות

  1. אף שכתוב בתורה להלוות לעני מ''מ מ''ע להלוות גם לעשיר. כלומר שלפעמים יש דוחק גם לעשיר שצריך למעות לחולי או מפני מקרה אחר או שהוא במקום שאין מכירין אותו או בכל ענין שאין מעותיו מצויין לו, מצוה להלוות לו, ומקיים בזה מצות עשה.[4]
  2. באו לפניו ישראל וגוי ללוות ממנו ושניהם שווים במשכנות או בטחונות טובות, ילוה לישראל,[5] דכתיב אם כסף תלוה את עמי ובב''מ עא. מבואר דעמי קודם אפילו אם הנכרי רוצה ליתן לו רבית.[6] אמנם נחלקו הפוסקים אם צריך להפסיד אף ריוח מרובה או דילמא רק הפסד מועט בלבד צריך להפסיד.[7] ובשער המשפט האריך להוכיח דא''צ להפסיד הפסד מרובה כדי להקדים הישראל.[8] בד''א כשבאו בב''א, אבל אם הגוי בא לבדו מתחלה מותר להלוותו ברבית אם לא שיודע בודאי שהישראל יבא אח''כ דאז יש לו למנוע את עצמו מזה.[9] (ואם מתפרנס מהלוואות והשקעות לנכרים – עיין לקמן בדיני מתי פטור להלוות דין 1).

כמה חייב להלוות

חובת האדם להלוות לעני לפי צרכי העני בין לענין סכום ההלואה בין לענין תקופת ההלואה ובין לענין תדירות ההלואות. ואין משערים ע''פ אחוזים מנכסיו של המלוה לְחַשֵב שא''צ להלוות יותר מחומש כמו שמצינו בצדקה ששם הוא לכל היותר חומש, דשאני צדקה מהלוואה, דצדקה הוא נותן לחלוטין משא''כ בהלואה שמקבלו בחזרה. ומאידך, אינו צריך לתת כל נכסיו שהם עכשיו בטילות פן יזדמן לו איזה עסק לריוח ביתו ולא יהיה ממונו בידו. ומסתברא דתלוי כל אחד לפי השגת ידו, בין לענין הסכום בין לענין התקופה. ואם אינו יכול להלוות יותר מיום יומים, אינו מחוייב ביותר אף שהלוה צריך לתקופה ארוכה יותר. ואם יבקש הלוה ללוות ממנו יותר משלושים יום וידו משגת לזה, נראה דצריך להלוות לו. ובספרי ראה (פסקה י''ז) כתב דאין שיעור לתדירות המצוה ואפילו אם יבקשו ממנו מאה פעמים ביום אחד, ויש בידו להלוות מחוייב להלוות.[10]

מתי חייב להלוות

  1. המבטיח לחבירו שילוה לו סכום כסף אסור לחזור בו דהוי קבלה לדבר מצוה דהוא נדר.[11] וה''ה אם הפריש סכום מעות להלוות חל הנדר.[12]
  2. אם אמר המלוה שילוה לו על המשכון והחזיק המלוה במשכון פסק הרמ''א שאינו יכול לחזור בו, וחייב להלוות לו (סימן ל''ט סי''ז). ונראה מנתיה''מ שהסכים לרמ''א. אמנם בקצוה''ח שם חולק שאף כשקנה המשכון לא נתחייב להלוות לו, אא''כ במשכנתא והתחיל לאכול הפירות דהוי כשכירות ונתחייב להלוות לו. ובעה''ש הכריע כקצוה''ח.

מתי פטור מלהלוות

  1. אולם אם מתפרנס מהשקעות (מניות וקרנות) או מהלואות לנכרים (פקדונות בבנקים של נכרים) א''צ להלוות לישראל בחנם.[13]
  2. מש''כ בתורה שצריך להלוות היינו אף מבלי שיטול משכון,[14] אבל עכ''פ בטוח המַלוה שהלוה יחזירנו לו ההלואה. וכתב בנתיב החסד (פ''א ס''ק י''ג) וז''ל ובזמננו שאין לנו כח לכוף לשלם ע''י בית דין הדבר פשוט דאין מחוייב להלוות בלי משכון אם אינו מוחזק בעיניו לגברא דפרענא עכ''ל. ולכן היום דנפישי רמאי ואנשים תמימים שלווים אף כשאינם מחשבנים איך יפרעו חובם,[15] אינו מחוייב להלוות להם כיון שאינו סומך עליהם.[16] אמנם אם מוכן הלווה למסור משכון או שאר הבטחות שסומך עליהם אינו יכול לפטור את עצמו מחמת שהוא מתעצל בלקיחת המשכון אא''כ הלווה איש אלם וחושש שיבא עליו אח''כ בעקיפין ויוציא ממנו המשכון ולא ישלם (אהבת חסד ח''ב פ''ח).[17]
     ואם מסופק אם הלוה יפרענו ואינו נותן משכון דהדין הוא שאינו מחוייב להלוות לו כמשכ''ל, מ''מ יכול להלוות לעני על דעת שאם לא יפרע, ינכה מחשבון הצדקה שלו.[18]
  3. מצות עשה של הלואה אינו אלא א''כ יש בידו מעות מזומנים אבל אם אין בידו מעות א''צ לילך ללוות כדי להלוות אף שהלוה בטוח בעיניו שיחזיר ההלואה או שמוכן לתת לו משכון.[19] אבל אם יש לו מעות בחשבון בנק אינו יכול לפטור את עצמו מלהלוותו מחמת שאינם בביתו, דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא אלא צריך לילך וליטלו ולהלוותם. ואם מתעצל בכך צריך מדינא לילך וללוות כדי להלוות.[20] אמנם אם אינו רוצה להלוות מעותיו המופקדים בבנק שמא יצטרך הוא בעצמו להשתמש בהם לצרכי הבית או להשקעה, אינו צריך להלוותם, דודאי הוא קודם דחייו קודם לחיי חבירו. ואם בקשת ההלואה היא לתקופה ארוכה יתבונן אם במשך הזמן הזה עלול לבא לידו השקעה טובה שהיה רוצה להשקיע בה, או אולי במשך תקופה הזאת יצטרכם לצרכי ביתו. אבל אם הבקשה היא לתקופה קצרה אינו פטור מלהלוות אא''כ יש לו השקעה כבר להשקיע או שיודע שעומד לבא בקרוב, והכל לפי הענין.[21]
    ובכלל מי שאין לו מעות להלוות דפטור מלהלוות, יש להוסיף כל אשה נשואה. דבדרך כלל אין מעות לעצמה ואף אם עוסקת בכספי הבית ויש לה רשות להוציא מחשבון בעלה ולקנות כרצונה (נושאת ונותנת בתוך הבית), מ''מ כל הכסף שייך לבעלה ואין לה רשות להלוות ממונו שלא מדעתו. ואם היא יודעת שבעלה ירשה לה ולא יקפיד כגון שהוא סכום קטן רשאית להלוות לאחרים.[22] וה''ה כלי בית שהשכנים רגילים להשאיל זל''ז היא מותרת להשאיל שלא מדעתו.[23] אבל פנויה חייבת במצות הלואה כאיש.[24]


  4. אם הלוה מודיע מראש שרק יוכל לשלם בתשלומים קטנים ולא הכל בב''א, וסידור זה גורם הפסד למלוה אינו מחוייב להלוות לו.[25]
  5. בעל חנות אינו חייב לתת סחורה בהקפה.[26]

מתי אסור להלוות

  1. אם יש ביד אדם מעות שקיבל ממפקיד, אע''פ שיש לו רשות להשתמש במעות ולשלם במעות אחרים מ''מ אין לו רשות להלוותם, וצריך שיהיו מוכנים להחזירם מיד למפקיד כשיתבעם.[27]וה''ה אם יש בידו מעות שלוה (כגון שהוציא מהבנק יותר ממה שהפקיד), וחושש שאם ילום לאחר אולי לא יהיה לו מה לפרוע למלוה שלו, אין לו להלוותם לאחר.[28]
  2. אם אינו מלוה במשכון אלא סומך על נאמנותו של הלוה שיפרע חובו, אסור להלוות מעות בלי שום ראיה משום לפני עור לא תתן מכשול שמא יכפור ההלואה.[29] ואפילו הלוה ת''ח דודאי לא יכפור ההלואה, מ''מ אין להלוות לו שלא בעדים או שאר ראיה, שמא מטרדת לימודו ישכח ההלואה.[30]ועוד משום שהמלוה גורם קללה לעצמו שהבריות יקללוהו מחמת שתובע מחבירו מה שאינו חייב לו.[31] וגם הלוה מוזהר בכך שידאג שיש ראיה על ההלואה אף שטעם הקללה לא שייך על הלוה.[32] ומהני לזה עדים שיראו ההלואה,[33] או שטר עם חתימת יד הלוה,[34] ומלוה בשטר עם עדים עדיף מכולם.[35]
    הח''ח הביא בהקדמתו לאהבת חסד מה שאמרו חז''ל (סנהדרין צח:) שאלו תלמידיו את רבי אליעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח א''ל יעסוק בתורה וגמילות חסדים. והזכות הזה עומד לו לאדם לכל הדורות שאחריו ומצוה זו עושה שלום גדול בינינו לבין אבינו שבשמים. והנה בעקבתא דמשיחא שאנו נמצאים בו עלינו לחפש עצות לינצל מחבלי משיח ואופנים לגרום שהוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.

[1] והוסיף הנצי''ב שם דהא דלא מנה התנא (בסנהדרין נו.) במצוות שאומ''ה חייבים בהם, משום שמבואר שם (נח: בסופו) כי קא חשיב שב ואל תעשה, קום עשה לא קא חשיב. וכן הוא לשיטת הפוסקים דגוי מצווה על פריה ורביה וכמש''כ בהעמק שְּאָלָה סימן קס''ה אות ב'.

[2] ואם תאמר איך מסתיר הקב''ה חלק נכבד מעבודת השי''ת מהמון העם ורק מגלהו ליחידי סגולה, הרי אם אמת הדבר ראוי לגלותו לכולם ויהיו התוצאות מה שיהיו, ואם מחמת זה לא יקבלו ע''ע עמ''ש כך יהא, ולא יהיה ד' ומשה מסתירים האמת. וי''ל, דכל זמן שאין מסלפים ואומרים שקר במקום האמת אלא רק נמנעים מלגלות כל האמת, כפי המשוער שהמקבלים יכולים לקבל, מותר ומצוה לעשותו. ובהמשך הזמן כשראויים לכך מגלים יותר ויותר.

וכעי''ז מצאנו בגו''א פרשת שמות (ג:י''ד) כשאמר הקב''ה למשה שיאמר לבנ''י ששמו אקיה אשר אקיה כתב רש''י שמשה השיב להקב''ה מה אני מזכיר להם צרה אחרת (אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות), דים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת וכו'. והקשה המהר''ל איך יתכן שיהיה בשר ודם מלמד למי שמלמד לאדם דעת. וביאר המהר''ל שכוונת ד' היתה שיענה משה לעם ששמו אקיה אשר אקיה רק אם ישאלו מה שמו, דאז א''א לסלף האמת וחייבים לומר תשובה כֵנה ואמיתית, אמנם ראוי להתחכם שלא ישאלו שאלה זו ומיד שתבא עליהם תאמר להם אקיה שלחני אליכם ושוב לא ישאלו לך מה שמו, ואז לא תצטרך לומר להם כל מהות השם. ומתוך דבריו יש ללמוד שמותר להסתיר חלק מהאמת כפי הכנת המקבלים, בתנאי שכל מה שגלית אמת ואין בה סילוף ושקר כלל, וכעי''ז עשה הקב''ה ומשה שוב בקבלת התורה לדעת הנצי''ב בענין הסברת מצוות גמילות חסדים כמשכ''ל. עוד למדנו מדברי המהר''ל, דכששואלים שאלות מכוונות, אסור להתחכם כלל ולהסתיר חלק מהאמת, וחייבים לענות בכנות ובאופן מלא. ונראה שיש להשתמש בכללים אלו בעסק עם המתקרבים לדרך השם ובעלי תשובה.

[3] ואין מברכים על מצוות אלו של צדקה, הלואה וחסד כמו בשאר מצוות שבין אדם לחבירו. עיין קצוה''ח סימן צ''ז סק''א, ובטבעת החושן שם ובאמרי בינה דיני גביית חוב סימן א'.

[4] המחבר סימן צ''ז ס''א כתב ואפילו עשיר שצריך להלוות מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו. והנה בנתיב החסד פ''ו סק''ג דייק מהרמב''ם ושו''ע דלכאורה אע''פ דיש מצוה להלוות לעשיר אמנם אי''ז אלא מצוה בעלמא של גמילות חסדים אבל אי''ז בכלל מ''ע של אם כסף תלוה את עמי וגו'. דבתחילה כתבו מ''ע להלוות לעניי ישראל משמע דעיקר המצות עשה הוא על עניים ואח''כ כתב רק שמצוה להלוות לעשיר. ומקור מצוה זו י''ל ממש''כ בסוכה (מט:) בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה וכו' צדקה לעניים גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים, ועדיין אינו מוכרח שהוא מ''ע אלא בכלל מדה קדושה של חסד. אולם בסמ''ע סימן צ''ז סק''א כתב דהלואה לעשיר בכלל מ''ע ע''ש, ובנתיב החסד האריך להוכיח שהדין עם הסמ''ע. וכ''כ בנתיב החסד בפתיחה סק''ט.

אולם נראה דאי''ז המצות עשה של אם כסף תלוה את עמי אלא הוא בכלל מצות עשה של צדקה. דיעויין בחינוך מצוה תע''ט שיש מצוה לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב. וז''ל ואתה בני אל תחשוב שענין מצות צדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים תתקיים גם כן מצות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר וכו' עכ''ל.

והנה אף שבנתיב החסד (בפתיחה סק''ט ובפ''ו סק''ג) הביא דברי החינוך אלו (המורים דהמצות עשה להלוות לעשיר הוא בכלל מצות צדקה כנ''ל), מ''מ משמע דס''ל לח''ח דמקיים גם מצות עשה להלוות לעשיר מקרא דאם כסף תלוה את עמי. דהרי הוכיח בפ''ו סק''ג מב''מ עא. דמש''כ בקרא את עמי קאי על עשיר וע''ז קאמר במכילתא דאיכא חובה ואינו רשות, וכן ממה שהקשה בפ''א ס''א מ''ט פרט הכתוב עני יותר מעשיר משמע דס''ל דתרווייהו בכלל המצוה. ולכאורה מהחינוך לא משמע הכי. ולכן נשמרתי למעלה מלומר דבהלוואה לעשיר מקיים מ''ע של אם כסף תלוה את עמי אלא סתמתי דמקיים מ''ע. ואפשר דמה''ט דייק הרמב''ם לכתוב דמצוה להלוות לעשיר וכמו שדייק בנתיב החסד, מפני דאי''ז אותה מצוה של הלוואה לעני.

ולפמש''כ א''צ לחפש טעמים מדוע הדגיש התורה עני, דהלא לא קיָם מצוה זו בעשיר, וכתב התורה אם כסף תלוה את עמי את העני עמך להורות שמצוה זו שייך בעני דוקא ולא בעשיר. והח''ח לדרכו שמצוה כולל עשיר ג''כ כתב דהטעם שהדגיש התורה את העני עמך, להורות שהעני קודם ולולא שהודיענו הכתוב היה רצונו של אדם להלוות לעשיר קודם שהעשיר בודאי יחזיר לו הכסף בסוף ועוד שפעמים רבות ישיג טובות מהעשיר, ע''ז פרט התורה עני במצוה זו להקדימו (פ''א סוף ה''א). אולם מאי דקשה לדרכי, היינו סוגיא ברורה בב''מ עא. דדריש את העני עמך עני ועשיר עני קודם ומשמע דשניהם בכלל החיוב אלא דקמ''ל מיתורא דקרא דעני קודם וי''ל דמש''כ בגמרא להקדים עני לעשיר כוונתו דאם בא לקיים מצות צדקה בהלוואה לעשיר או לקיים מצוה המיוחדת להלוות לעני, תקדים העני. וזמש''כ אם כסף תלוה את עמי (עניים ועשירים שהוא מצות צדקה), את העני עמך – תקדים העני לקיים מצוה המיוחדת לעני ואל תעדיף לקיים מצות צדקה בהלוואה לעשיר.

וע''כ צ''ל דאין כל הדרשות הללו מגלות שכולם בכלל המצוה דהרי לפנ''כ דריש הגמרא את עמי – עמי ונכרי עמי קודם, והקשה הגמרא פשיטא ותרצה רב נחמן בשם הונא דקמ''ל אפילו נכרי ברבית וישראל בחנם דיש להקדים הישראל. וצ''ב, דכיון דגוי אינו בכלל כל מצוות שבין אדם לחבירו איך יעלה על הדעת להעדיף נכרי ברבית על ישראל בחנם, והרי מחוייב במצות עשה אפילו אם יפסיד קצת מעות עי''ז. ועיין לקמן ציון 6 דהבאתי ג' תירוצים לזה. והצד השוה בכל התירוצים שאין הלוואה לנכרי בכלל מצות אם כסף תלווה את עמי, ובכ''ז איכא דרך לפרש הגמרא דבעינן יתורא דקרא להקדים ישראל על נכרי, ע''ש. ולכן אפשר דה''ה לענין הזוג עשיר ועני אצ''ל דתרווייהו בכלל מצוה זו, וי''ל דהספק הוא אם רוצה להעדיף מצות צדקה לעשיר על פני מצות הלוואה לעני איזה יקדים, וכנ''ל.

ועיין ביאור הגר''א סימן צ''ז סק''ב שציין מקור לדין שהביא המחבר שמצוה להלוות לעשיר וז''ל ב''מ עא. עני ועשיר וכו' מדאמר קודם וסוכה מט: עכ''ל. ואיני רואה הכרע בזה לדברי נתיב החסד.

שו''ר מש''כ באבן האזל ריש הלכות מלוה דתמה על הרמב''ם שלא הזכיר חיוב להלוות לעשיר והעלה דיש מחלוקת תנאים אם חייב להלוות לעשיר והרמב''ם ס''ל דאינו אלא רשות ולא חובה. אבל להלוות לעני בלבד הוא דהוי חובה. ולשיטתו, אפשר דמש''כ המחבר דמצוה להלוות לעשיר, היינו דרשות וקיום מצוה יש בזה, אבל חיוב ליכא. ועדיין צ''ע בכ''ז ולא באתי רק לעורר.

[5] בד''א שהישראל צריך המעות לפרנסתו. אבל אם הוא צריך אותם להשקעה בעלמא, יכול המלוה להלוותם לנכרי ברבית, דחייו קודמים (אהבת חסד פ''ה ס''ב).

[6] בביאור ר' ירוחם פישל פרלא על רס''ג ח''א מצוה כ''ה (קס''ג-ד) הקשה על הראשונים דס''ל דיש מ''ע להלוות ברבית א''כ איך ס''ד לגמ' לבטל מ''ע ולהלוות ברבית לנכרי כתירוצו של ר' נחמן בשם הונא שם (שהרי ברור דבהלוואה לנכרי ליכא קיום מצוה של הלואה, דכל עניני בין אדם לחבירו שייכים רק לישראל ולא לנכרי), ובאמת האברבנאל עה''ת סוף פרשת יתרו ובפרשת משפטים כתב דאי''ז אלא רשות ולא חובה, אבל בטלה דעתו נגד כל הראשונים והפוסקים, וצ''ע בסוגיא זו והיא קושיא עצומה.

וי''ל דס''ד דאף שאינו מקיים מצוה להלוות לנכרי מ''מ לא חייבה התורה להלוות מעותיו לישראל בחנם ולהפסידם הריוח. ובאמת י''א דאם יפסיד ריוח מרובה א''צ להקדים הישראל כמש''כ למעלה, וממילא איכא ס''ד דה''ה להפסד מועט ג''כ א''צ להקדים הישראל. עוד י''ל דמיירי אף היכא דליכא מצוה על הישראל כגון שיש אחרים שיכולים להלוותו או עשיר ולזמן מרובה. עוד נראה ליישב עפמש''כ הרמב''ם פ''ה מהלכות מלוה ה''א דמצות עשה להשיך לנכרי שנאמר לנכרי תשיך, וא''כ כיון דיש ב' מצוות לפניו, הלוואה לישראל בחנם והלוואה לנכרי ברבית, ס''ד דיוכל להקדים לנכרי ברבית, קמ''ל שעמי קודם (עיין רמ''ע מפאנו סימן קי''ג ד''ה ששית, חסדי דוד ב''מ ספ''ו, מג''א על סה''מ שרש ו', רי''פ על רס''ג הנ''ל, שמע שלמה משפטים כב:כד, ושער המשפט רס''י צ''ז דשו''ט בתירוץ זה).

[7] אהבת חסד פרק ה' מסעיף א' עד סעיף ו'.

[8] שער המשפט בסימן צ''ז סק''א האריך לדחות המגילת אסתר שהביא הנתיב חסד סק''ט. ובאהבת חסד ס''ה סיים דמשמע קצת מתשובת הרמ''א סימן י' דא''צ להפסיד ריוח מרובה כדי להקדים ישראל.

[9] אהבת חסד פ''ה ה''ד.

[10] כ''ז תמצא בפ''א מאהבת חסד ה''ד – ה''ח. ובה''ז מוסיף וז''ל ולא ירע לבבו לחשוב כמה מטריח עלי האיש הזה בלקיחת המעות ובפרעון, כמו שאינו כועס על מי שהוא דופק תמיד על פתחי חנותו ליתן לו ריוח בעסקו. וידע בכל פעם הוא מקיים מצות עשה דאורייתא ויבא אליו ברכה מאת השם עכ''ל.

[11] אהבת חסד פ''א הי''א ע''פ יו''ד רי''ג ס''ב, ועיין בנתיב החסד ס''ק י''ח שהביא הר''ן בנדרים ח. ד''ה עליו להשכים. אולם אם הבטיח לעשיר לזמן מרובה אי''ז בכלל המצוה ולא חל הנדר, דבפיך זו צדקה מלמד על כל קבלה לעשות דבר מצוה, אבל אם אינו מצוה בעינן לשון נדר. ועוד בנתיב החסד שם הקשה מסימן ל''ט סי''ז דמשמע דאינו יכול לחזור בו דוקא אם נתחייב בשטר להלוות או שמשך המלוה את המשכון אבל בדיבור בעלמא יכול לחזור בו, והעלה כמה תירוצים, כגון שהתם איירי מדין קנין ואה''נ דחל נדר ג''כ.

ומלבד ענין הנדר, יש בזה גם משום מחוסר אמנה אם יודע שהלוה סמך עליו דלא גרע ממתנה מועטת.

ואם אחר שהמלוה אמר לו שילוה לו מעות, הלוה הוציא הוצאות להכין שטר ואח''כ חזר בו המלוה, אינו חייב בהוצאות הכנת השטר. אבל אם המלוה אמר לו להכין שטר כיון שילוה לו מעות, ואח''כ חזר בו אף בהיתר (כגון ששאל לו על נדרו), חייב על הוצאות השטר מדינא דגרמי כמש''כ הסמ''ע סימן ל''ט סס''ק מ''ו.

[12] כ''נ מאהבת חסד פ''א הי''א.

[13] עיין אהבת חסד פ''ו ה''ט ופ''ב ה''ה. והיינו כשחושש שלא יוכל להתפרנס אם ילוה בחנם. ועיין לקמן ציון 26. אבל אם ידו משגת להשקיע מעותיו וגם להלוות לעני בחנם מחוייב לעשות כן. וכ''כ בפ''ב מאהבת חסד ה''ג וז''ל מי שעסקו ופרנסתו הוא מענין הלואה (לגוי ברבית ולישראל בהיתר עסקא) מחויב להלוות לעני בחנם לפי השגת ידו עכ''ל. ואגב, משמע מלשונו דמי שמלוה בהיתר עסקא אינו מקיים בזה אם כסף תלוה את עמי. וביאר בהגהה בח''ב סימן כ''א דענין מצות גמילות חסדים דמיירי התורה בכ''מ הוא באופן שהמלוה אין משתכר בזה מאומה, ומה''ט פשוט דלא מקיים בהיתר עסקא מ''ע של הלואה. וכן מבואר ממש''כ בח''ב פרק ט''ו לענין היתר עסקא. וכ''ז לרווחא דמילתא, דהרי בלא''ה נראה פשוט דנותן המעות לעסקא ואין כאן הלואה כלל.

[14] בנתיב החסד פ''א ס''ק י''ב הוכיח זאת ממכילתא (פרשה י''ט) וב''מ לא:. דאיתא במכילתא אם כסף תלוה ובתר הכי אם חבל תחבל שלמת רעך וגו' ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שתהא עושה מצוה (היינו להלוותו) ואתה נוטל את שלך (היינו לקיחת המשכון). וע''כ דלקיחת המשכון אינו בשעת ההלואה דבגמרא ב''מ לא: כתב על האי קרא אם חבל תחבל אין לי אלא שמשכנו ברשות ב''ד וכו' ומוכח שם מרש''י דהכוונה שצעק עליו בב''ד ושלחו שלוחם לתפוס מטלטליו. נמצא דהאי קרא דאם כסף תלוה את עמי דהוא חובה איירי אפילו בלא משכון. וס''ל לח''ח דלא יתכן שהתורה תצוה עליו להלוות אם אינו בטוח בעיניו, וע''כ מיירי קרא שלא גבה משכון אבל מ''מ בטוח בו שיחזיר המעות. ומש''כ במכילתא ובגמרא שאח''כ הביאו לב''ד והב''ד תפס מטלטליו צ''ל דמיירי דנתקלקל אח''כ.

[15] ויש לעיין אם שרי לעשות כן ללוות מעות אף כשאינו יודע איך יפרע החוב. והנה בסימן צ''ז ס''ד מבואר שאסור ללוות ולהוציא המעות לצרכו בענין שלא ימצא המלוה ממה לגבות. ואם עשה כן נקרא רשע כמו שנאמר לוה רשע ולא ישלם. ונראה דהיינו שיודע שלא יהיה ממה לפרוע חובו. אבל אינו מבואר מה הדין כשעושה כמו מה שנפוץ היום שלוקחים הלואות ומְקַוֶה שבבא הזמן יוכל לקבל הלואה אחרת או סידור אחר. ונראה דגם זה בכלל לוה רשע ולא ישלם. וסעד לדברי ממש''כ רבינו יונה באבות (פ''ב מי''ג) איזה היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכו' ר' שמעון אומר הלוה ואינו משלם, ומבאר רבינו יונה שזה היפך הרואה את הנולד שהלוה ואינו משלם היה לו לחשוב ולראות אם יוכל לפרוע כשיגיע זמן הפרעון, ואם לא יכיר בשלו אם יהיה בידו יכולת לא ילוה עתה משום דוחק שיהיה לו, וידחוק השעה גם אם הוא צריך הלואה הרבה מאד וכו' לוה ואינו משלם רשע ואע''פ שאין לו כי מתחלה היה לו לעיין במה יפרעהו עכ''ל. ואפשר דאם יש לו מטלטלין יותר מכדי סידור שיוכל למכור ומוכן למכרם, אינו בכלל רשע.

אמנם אם לוה כסף בתקוה שיקבל עבודה ומשכורת כדי לפרוע החוב ויש סיכוי טוב לזה, כגון קבלן שמחכה שיתקבלו הצעותיו לעבודה, נראה דשרי. וצריך לשקול שאינו לוקח סיכון גדול מדאי.

ומי שקובע זמן פרעון ויודע שאינו יכול לשלם בזמנו אלא אח''כ, ודאי עובר משום הן שלך צדק ונראה דהוא גם בכלל רשע. עיין בשפת תמים להח''ח פ''ה שכתב שכל שנשאר ביד אדם ממון חבירו בעַוְלָה אפילו שוה פרוטה הרי הוא בכלל איסור גזל.

ואם רוצה ללוות ולבטוח שד' יעזור לו לפרוע נראה שאסור וגם זה בכלל לוה רשע ואינו משלם. הנה יעויין בתוד''ה לוו עלי ביצה טו: לפי גירסת המהרש''ל מבואר דכשאין לו ממון וצריך ללות לצורך שבת ואינו יודע מהיכן יפרע לא הותר לו ללוות אא''כ יש לו משכון. אך הגר''א גריס שם בתוס' בע''א ולפ''ז אם יכול ללוות ילוה בלי משכון גם אם אינו יודע ממה יפרע שע''ז נאמר לענין צרכי שבת לוו עלי ואני פורע. ובמ''ב רמ''ב סק''ג משמע דפסק כגר''א אולם עיין בשעה''צ שם ס''ק י''ב דהביא החולקים על הגר''א וסיים דהכל לפי הענין, ונראה דבכלל זה גם לפי מדת בטחונו. אולם נראה דכ''ז מה שנוגע לצרכי שבת כדי לקיים עונג שבת דע''ז נאמר לוו עלי ואני פורע, אבל לענין שאר צרכיו לכו''ע אסור ללוות ולסמוך על ד' כשאינו יודע ממה יפרע. ועיין ביה''ל סימן תקכ''ט ס''א ד''ה ואל יצמצם.

[16] ובהגהה ח''ב פ''ח כתב איך ישער אדם בעצמו אם הוא בטוח בלווה שישלם לו. הרי לפעמים אין המלוה לוקח משכון ואינו יכול לשער בעצמו היטב אם סומך על הלווה שיפרע חובו, ונשאר המלוה מסופק אם חייב להלוותו או פטור, ואיך יבחן ד''ז. העצה היא להתבונן איך היה נוהג אילו היה מרויח מהלואה זו גופא. כגון ידמיין מה היה עושה אם איש זה היה נכרי ורצה ללוות ממנו ולשלם רבית, אם היה מלווהו וסומך עליו שיפרע חובו, גם בזה צריך להלוותו דבודאי בשביל הרוחת קצת כסף לא היה מסכן ממונו וע''כ דבטוח בעיניו ורק בהלואה זו שלפניו שאין לו ריוח גשמי היטל היצר חשש בלבו, וע''כ אינו יכול לפטור א''ע.

ואם באמת אינו בטוח בלוה שיפרע חובו ויודע שחבירו יכלם כשיאמר לו שאינו רוצה להלוות לו מפני שאינו בטוח, יוכל לשנות מפני השלום. ועיין ספר חסידים תכ''ו שאסור לומר שאין לו כשיש לו אם יכול לקחת ממנו בטחונות. ובאורחות צדיקים הביא דבריו והוסיף דבמקום שאינו יכול להשתמט מותר לשקר.