חטא העגל וחטא מרגלים

ויאמר ד' סלחתי כדברך

לאחר חטא המרגלים ד' מגלה רצונו כביכול לנטש ולהרג עם ישראל ולקיים הבטחתו לאבות דרך משה, (עיין פרק י''ד מפסוק י''א והלאה). משה רבינו טוען בעד העם שיצא חילול ש''ש, "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת ד' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר". משה מתפלל במדות הרחמים ומבקש "סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה". אח''כ כתיב "ויאמר ד' סלחתי כדברך".

לכאורה הוקשה לו לרש''י, דאי קאי האי קרא אדלעיל מיניה, "כדברך" מיותר, ועוד אפשר דלשון כדברך לא שייך על תפלה, ולכן פירש דקאי על פסוק ט''ז "מבלתי יכולת", דהקב''ה סולח מחמת כאבו של משה על חילול ד' שיכול לצאת מזה, וע''ז שפיר שייך לשון דיבור.[1]

והנה רש''י בפרשת עקב (ט.י''ח) ואתנפל כראשונה מ' יום, דביוה''כ נתרצה הקב''ה לישראל על חטא העגל בשמחה ואמר לו למשה סלחתי כדבריך לכך הוקבע למחילה ולסליחה עכ''ד. ולא מצאנו לשון זה סלחתי כדברך אלא הכא בפרשת מרגלים.

וכבר העיר ברבינו בחיי על הפסוק סלחתי כדברך דהבינו רז''ל בהרבה מקומות בתלמוד שעל מעשה העגל נאמר.[2]

ומטעם זה מפרשים בעלי התוס' דפסוק "ויאמר ד' סלחתי כדברך אינו תשובת הקב''ה אלא הוא מדברי משה, ובהמשך למה שמבקש סליחה לעון המרגלים, טוען משה, כמו שנשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה, וכמו כשבקשתי ממך לסליחה בחטא העגל ואמרת לי אז "סלחתי כדברך", כן תסלח לעון המרגלים. וד' מתחיל בפסוק כ''א תשובתו, שלא יסלח להם אלא כולם ימותו.

ובחזקוני מפרש הפסוק, דקרא זה הוא מדברי ד', ועונה למשה, סלחתי בעבר בחטא העגל כפי בקשתך דאז, אבל לחטא זה אין אני סולח להם אלא כולם ימותו במדבר הזה.

ובפירושים אלו ודומים להם מרוויחים שהאי קרא קאי על חטא העגל כפירוש חז''ל, ועוד מרוויחים שאין העונש המוזכר אח''כ סתירה לסליחה הכתובה, דלרש''י ק''ק אם סולח להם מדוע מיד מפרש העונש.[3]

אבל רש''י לא רצה לפרש כך פשוטו של מקרא, והעדיף לפרש דקאי אדלעיל בפסוק ט''ז "מבלתי יכולת", אבל ודאי דמודה דלפי דרשת חז''ל האי קרא מיירי על סליחה לחטא העגל כמש''כ בפרשת עקב.

סליחה לעגל ולא למרגלים בלוח השנה

וביאר מו''ר הגאון הרב שלמה פישר שליט''א דה''ט דמשנכנס אב ממעטין בשמחה יותר מאבילות שיש כבר מי''ז בתמוז, דמכוונות האריז''ל מבואר דיום י''ז בתמוז הוא יום שבירת הלוחות בגלל חטא העגל ואילו יום ת''ב הוא יום בכייה לדורות בגלל חטא המרגלים. וי''ג ימים שמי''ז בתמוז עד סוף החודש הם כנגד י''ג מדות הרחמים שבפרשת תשא שהזכירם משה לכפר על העגל, ואילו ט' הימים שמר''ח אב עד ת''ב הם כנגד ט' מדות הרחמים שבפרשת שלח, שהזכירם משה בתפילתו לכפר על חטא המרגלים. ואע''פ דלכאורה חטא העגל, שהוא חטא דע''ז חמור יותר, מ''מ ממעטין בשמחה ומרבים באבילות מר''ח אב עד ת''ב מפני שלא היה סליחה על חטא המרגלים, ואילו מי''ז בתמוז עד ר''ח אין מתאבלים כ''כ מפני שהיה סליחה לחטא העגל, כנ''ל.

הטעם דנסלחו לעגל ולא למרגלים

 אלא דהא גופא טעמא בעי, מדוע נסלחו על חטא העגל החמור ולא על חטא המרגלים.

ואפשר דאע''פ דעצם חטא ע''ז חמור יותר, מ''מ מירושלמי פ''ק דשקלים יש להבין דטעו בעגל מריבוי אמונה, וכוונתם היתה רצויה. דלאחר ריצויו של משה יש ללמד עליהם זכות שהיו בבחינת פתי ומאמינים לכל דבר. כשנתבעין למשכן נתנו וכשנתבעין לעגל נתנו. ואילו חטא המרגלים הוא להיפך שנבעה מחסרון אמונה כמש''כ (דברים א.לב) ובדבר הזה אינכם מאמינים בד' אלקיכם, והוא ענין שכלתנות יתירה. ופשוט שהמשכיל נתבע יותר ממה שנתבע הפתי והתם.[4]

 מדוע שבט לוי שחטאו במרגלים לא נענשו

אלא דהקשה מו''ר במאמר עגל ומרגלים מאחר דנסלחו לחטא העגל ולא לחטא המרגלים, מדוע שבט לוי שלא היו בחטא העגל אבל היו בחטא המרגלים לא נענשו.

וערש''י ר''פ במדבר (א.מט) עה''פ אך את מטה לוי לא תפקד, צפה הקב''ה שעתידה לעמד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר, אל יהיו אלה בכלל, לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל עכ''ל.

 משמע דעונש מ' שנה במדבר צירוף של חטא העגל וחטא המרגלים

וי''ל דעונש המרגלים היה צירוף של ב' החטאים יחד, וזה וזה גורם.

ולכאורה כך פירש''י בפרשת שלח (י''ד.ל''ג) דארבעים שנה שנגזרו כולל גם שנה ראשונה וז''ל ואע''פ שקדמה לשלוח המר
גלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה, אלא שהמתין להם עד שתתמלאו סאתם, וזהו שנאמר וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאת זו,[5] ואף כאן נאמר תשאו את עוונותיכם, שתי עוונות של עגל ושל תלונה וכו' עכ''ל.

פשטות דבריו משמע שהעונש בא בצירוף ב' החטאים יחד, ואינו מספיק בחטא העגל לבד לעונש עד שיתוסף לזה עוד חטא, אלא דג''ז קשיא, דמ''ט לא בחר בעונש המתאים לחטא במקום לבחור בעונש החמור יותר מן החטא ולחכות עד שתתמלא סאתם. ועוד קשה, דהרי ד' סלח להם על חטא העגל כמשכ''ל, ורק על חטא המרגלים לא סלח להם, וא''כ מהו הצירוף של ב' החטאים יחד.

 ע''י חטא המרגלים חזר וניעור חטא העגל

אשר על כן מבאר מו''ר במאמר עגל ומרגלים, דלאחר חטא העגל נסלחו חטאם, ועד שלא חטאו במרגלים לא היו ראויים לעונש כלל, אמנם משחטאו במרגלים חזר וניעור חטא העגל, ונענשו עונש גדול על חטא העגל.

דהנה כ''כ מ''ש בירושלמי פ''ק דשקלים, נתבעין למשכן ונותנין נתבעין לעגל ונותנין, כלומר דהיה אפשר ללמד זכות על בנ''י ולומר פתי יאמין לכל דבר (משלי י''ד.ט''ו), והיה בהם ריבוי אמונה, ואף שחטאו במעשה, אבל סד''א דאין כאן חטא גדול במחשבה, בדיעות, בבטחון או באמונה אלא מעשה פתי שטעה, אבל משחטאו אח''כ בחטא המרגלים שהוא להיפך, חסרון אמונה, וכמש''כ (דברים א.לב) ובדבר הזה אינכם מאמינים בד' אלקיכם, הרי כבר תרתי דסתרי, ואיגלאי מילתא למפרע דגם חטא העגל היה מפאת חוסר אמונה בד', ומשו''ה ע''י חטא המרגלים חזר וניעור חטא העגל ונענשו על חטא העגל.[6]

 עונש גדול כשיש סתירה מעצמו על עצמו

ועיין בבית הלוי פרשת ויגש איך יוסף סתר כל טענות יהודה בויכוח, דיהודה בנה על צער הגדול שנגרם לאביו אילו בנימן לא היה חוזר, וא''כ אמר להם יוסף בלשון תמיה אני יוסף העוד אבי חי, כמתמיה איך אבי יכול לחיות עד עתה מרב צערו, ואם יכול לחיות בלא יוסף יכול לחיות בלא בנימן. ולא יכלו אחיו לענות אותו על תוכחתו, כי היא סתירה וקושיא עליהם מעצמם על עצמם.

וע''ז אומר המדרש לכשיבא הקב''ה ביום הדין יוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, ור''ל יהיה תוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו, איך הם סותרים זא''ז. וע''ז נאמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, דעל כל עון וחטא בפנ''ע סובר האדם שיש לו קצת תירוץ דהרי כל דרך איש ישר בעיניו. למשל, מי שאינו נותן צדקה סובר בדעתו שיש לו תירוץ כובד ודוחק הפרנסה ואין בכחו לפזר על אחרים. ואע''פ שאין תירוץ זה מספיק כלל, דמ''מ יתן צדקה, מ''מ קצת תירוץ ודיחוי הוא, וע''ז יהיה לו דין, וע''ז אומרים אוי לנו מיום הדין. אמנם מראים לו ממעשיו במקום אחר שפיזר מעות בדבר שאינו הגון, להשיג תאוות או איזה כבוד ולא עצרוהו כובד הפרנסה. וע''ז נאמר אוי לנו מיום התוכחה, כשמוכיחים לו ממעשיו על מעשיו.

וכ''כ בתד''א לענין ת''ת, שהרבה אנשים פוטרים א''ע מת''ת באמרם כי שכלו אינו מוכשר וכדומה, ומראים לו איך שנתחכם בעסקיו ובענינ עוה''ז ולהביא פרנסה. ומפרש בזה מש''כ במשלי מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ד' גם שניהם, דבכ''א לבד יש ללמד עליו זכות אבל כשעושה שניהם הוי תועבת ד'.[7]

סיכום

בארנו איך שד' סלח לבנ''י על חטא העגל כיון שהיה מקום לדונם לכף זכות שעשו כן מחמת ריבוי אמונה, אבל לאחר שמעשיהם בחטא המרגלים הוכיחו על חסרון אמונתם נענשו עונש גדול של מ' שנה במדבר. וכמו''כ אנו צריכים כמה שיותר להתנהג בעקביות, ע''פ שיטה אחת, באופן שלא נתפס בסתירות מעצמינו על עצמינו.

התעוררות ליום הכפורים

הזכרנו מש''כ רש''י בפרשת עקב דיוה''כ נקבע כיום סליחה וכפרה כיון שבאותו יום סלח להם הקב''ה על חטא העגל. אמנם אותה מחילה סליחה וכפרה היתה שייכת כל עוד שלא חטאו חטא המרגלים והיה עדיין שייך לדונם לכף זכות. אבל ההולך בדרך תהפוכות היום עושה כך ולמחר ההיפך ממש והכל נוטים לצד הרע והאיסור, אזי ע''ז נאמר אוי לנו מיום התוכחה ויוגדל עונשו מאד שאז אין לו אף תירוץ שהיה דומה לו להנצל על ידו, ואין כאן אפילו מורה היתר.

ולפעמים אנו משלים את עצמינו וחושבים שהתנהגותינו הוא עקבי ובישרות אבל ד' בוחן כליות ולב יוכיח לנו ביום התוכחה שאין כאן תירוץ ואמתלא. וכההיא מעשה הנ''ל שהובא בתד''א זוטא פי''ד וז''ל פעם אחת הייתי (אליהו הנביא) מהלך ממקום למקום ומצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ ומלעיג בדברים ובא כנגדי ואמרתי לו בני מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין, ואמר לי רבי יש לי דברים שאני משיבו, בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה, אמרתי לו מה מלאכתך וא''ל צייד אני, ואמרתי לו בני, מי למדך ואמר שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה דגים מן הים, ואמר לי רבי בזה נתנו לי
בינה ודעת מן השמים, ואמרתי לו ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים נתנו לך בינה ודעה מן השמים, ולדברי תורה שכתוב בה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים? מיד היה מרים קולו ובוכה ומאנח עכ''ל.

וממילא, ראוי לכל אחד ביוה''כ לפשפש במעשיו,דיבורו ובחשבנותיו ולוודא עד כמה שיכול שאין בהם סתירות מיניה וביה, מעצמו על עצמו. ואז כשישוב ויתודה ויבקש מאבינו מלכנו מחילה סליחה וכפרה ביום שזכינו ללוחות שניות יש בסגולת היום לפעול שד' יאמר לנו "סלחתי" כמו שאמר לבנ''י על חטא העגל לפני שחזר וניעור אותו חטא העגל ע''י חטא המרגלים.

---