בענין כיוון המטה בין צפון לדרום

[1] רד''ה צפון לדרום וז''ל ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום, ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות עכ''ל. וכעי''ז בתוד''ה כל, שהשכינה מצויה בין מזרח למערב וגנאי לשכב אצל אשתו מפני התשמיש עכ''ד. ומשמע דהקפידא דוקא בשעת תשמיש וכן מתבאר מדברי המחבר אלא דבמחבר מוסיף דנכון להזהר אפילו כשאין אשתו עמו. והיינו שפסק כהתוס' דאי''ז אלא כשישן עם אשתו ונכון ליזהר לחוש לשיטת הרמב''ם דאף כשהוא לבד להקפיד בזה.

[2] על הרי''ף שם ג. והובא בב''י ולבוש סימן ר''מ.

[3] עמש''כ בגמרא דיהיה לו בנים זכרים והביא ע''ז פסוק כתב רבינו יונה דאין ראיה מהפסוק אלא סימן לזכר בעלמא וז''ל ואומרים שהטעם הוא מפני שהמנורה היתה בדרום ושלחן בצפון והשלחן כנגד העושר והמנורה כנגד התורה כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור וכדאמרינן הרוצה להחכים ידרים והרוצה להתעשר יצפין (ב''ב כה:), וסימנך שלחן בצפון מנורה בדרום ועדיין הדבר סתום דמה טעם הוא לומר שבעבור זה יזכה לבנים זכרים, ואומר מורי הרב נר''ו שהחכמים נתכונו בזה לומר שקודם שישמש מטתו שיזכור השלחן שהוא כנגד העושר והמנורה שהיא כנגד התורה ויתפלל על בניו שיהיו מצליחים בתורה ושיהיה להם עושר כדי שלא יצטרכו לבריות (ועיין במהרש''א דממילא כשמתפלל שיהיו חכמים בתורה ועשירים יהיו זכרים, דבנקבות לא שייכא כ''ז, דאסור ללמדן מחלקי התורה ומזלן אזיל בתר בעליהן לענין פרנסה). והתפלה שמתפלל קודם ההריון היא מועילה יותר מהתפלה שמתפלל אח''כ מפני שבשעת ההריון גוזרין מה יהיה משפט הנער ומעשהו כדאמרינן מלאך הממונה על ההריון וכו' ואומר טפה זו עשיר או עני או טפש או חכם (נדה טז:), ואע''פ שהתפלה מבטלת המזל כמו שאמרו אין מזל לישראל (שבת קנו.) ורצונו לומר שאינן תלויין במזלם שאם זכו אע''פ שמזלם קשה הזכות מבטלת אותו, אפ''ה כדי לבטל הגזירה צריך תפלה ותחנונים יותר, אבל כשהיה קודם הגזירה אין צריך להרבות בתפילה כ''כ, ולפיכך נתנו זה הסימן שיתפלל על בניו קודם התשמיש שיגיעו לאלו שתי המעלות גדולות ומתוך כך ג''כ יזכור זה ויקדש עצמו בשעת תשמיש ויחשוב באשתו כדי שיהיו בניו ראויים עכ''ל רבינו יונה.

[4] פרק שלישי.

[5] וז''ל וצריך אני לעוררך על הגדה זו, ידוע הוא שאין פתי ולא סכל בעולם שיחשוב שמפני נתינת המטה בין צפון לדרום יזכה להיות לו בנים זכרים ולא אשתו מפלת נפלים (ואלמלא כן כל בני עולם ידעו לעשות כן ולא תהא לא בת בעולם ולא נפל), וכ''ש שיאמרו זאת ההגדה עמודי עולם אנשים חכמים ונבונים וידועים כאלו הדברים, והם אמת אלא שדברו הדברים האלה ברמז כמנהגם הטוב בכל מקום, והנני מבאר לך הענין, ידוע הוא כי הקור החזק לפאת צפון והחום הגדול לפאת דרום וחכמי האמת יודעים שהקורבה אל הקצות אינו מדין הטוב והישר, אבל מדותיו הטובות והישרות מן הבינוניות הם הנבחרות וע''ז אמר שלמה המלך ע''ה אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה ואל תהי סכל (קהלת ז:טז). ולפי שצפון ודרום הם שני הקצוות הפכיים והם בשתי תכליות, הסתירו רז''ל דבריהם ורמזום בהם ואמרו המשמש מטתו בהיות מזג גופו בינוני ממוצע בין החום והקור, אז יוכל טבעיו לנוח, ולא יזריע מהר אבל יוכל לבעול במתון, ואז האשה מקדמת להזריע תחלה וכו' ויבוא צורת הולד כמותו וכו' וזהו סוד מה שאמרו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר (נדה לא.) וזהו סוד מה שאמרו בשכר שמשהין עצמן על בטן האשה הוויין ליה בנים זכרים (נדה לא:) וכו' ומה שאמרו חז''ל בין צפון לדרום ר''ל בין החום והקור, כי ידוע הוא שכל איש מי שנולד מטפה קרה יהיה לעולם פתי וסכל וכו' ומי שנולד מטפה חמה יהיה בעל חימה וכעסן ונקלה אע''פ שהוא פקח, וע''כ רוב ממזרים פקחים, אבל הם עזי פנים ושטופים בזמה לרוב חום הזרע שנולדו בה. אבל הנולד מטפה ממוצעת בין חום וקור יהיה לעולם אדם חכם, בעל שכל, מיושב בדעתו, יקר רוח, איש תבונה, ויהיה במדותיו ובדעותיו מעורב עם הבריות ויפה עינים וטוב רואי וכו' עכ''ל הרמב''ן.

ונראה דפירוש זה נתקבל גם על דעת הגר''א כמש''כ בפירושו על ספר יצירה פ''ה מ''ו על מה שאמר אבא בנימין הייתי מצטער כל ימי על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום וז''ל ור''ל לא בקרירות הרבה ולא בחום הרבה, כי נטיה לאלו הקצוות שניהם רעים כי חום הרבה יוליד כעסן וקור הרבה יוליד טפש וכו' לכן אמרו כל ממזר הוא פקח שבא מטפה חמה וכו' עכ''ל הגר''א. ונראה דדבריו מיוסדים על הרמב''ן הנ''ל.

[6] אלא דלפי האריז''ל כדי להיות דוגמת אדה''ר בעינן שידי האדם הם מכוונות בין צפון לדרום, וא''כ רוחב המטה מצפון לדרום וראשו של האדם במזרח ורגליו הם במערב. ועיין לקמן שיש מחלוקת בפוסקים אף למ''ד שמיירי בכיוון המטות ממש, איזה חלקי הגוף צריכים להיות מכוונים מצפון לדרום.

[7] ובעה''ש כתב דהטור ס''ל דהוי זריזות בעלמא (סימן ג סי''ג).

[8] כ''כ בעה''ש (סימן ג' סי''ג) לטעם אחד מדוע אין אנו נזהרין בזה.

[9] וע''ל מש''כ לעיל ציון 5 מהגר''א בפירושו לספר יצירה דפירש הגמרא ע''ד הרמב''ן שהיא אגדה ורמז, והרמב''ן כתב דרק פתי יחשוב שיצירת הולד תלוי בכיוון המטות. ואפשר דחולק הגר''א על נקודה זו וס''ל דכל הביאורים אמת, וצ''ע.

[10] וכ''פ בשו''ת שב יעקב (ס''ג).

[11] הובא הדברים בכה''ח סימן ג' ס''ק ט''ז. וז''ל שער המצוות פרשת בראשית וענין נתינת המטה בין צפון לדרום הוא יהיה דוגמת אדם הראשון כשנברא וכדוגמא שיעור קומה העליונה ראשו למזרח כנגד הדעת הנקרא מזרח, ממזרח אביא לחמך, ורגליו למערב יסו''מ וכו' וידו הימנית בדרום שהוא החסד וידו השמאלית בצפון שהיא הגבורה עכ''ל. ואח''כ הביא בכה''ח שרש''י חזר בו בספר הפרדס והסכים למקובלים.

[12] וכן בכנה''ג הגב''י אות ד' כתב דעכשיו אין העולם נזהרים בזה, ובעו''ת אות ו' כתב דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד וכו'. אלא דאכתי יש להקפיד לפ''ז שאם המטה מכוונת מצפון לדרום שראשו יהיה בצפון, דאם ראשו בדרום ורגליו בצפון עדיין אינו עושה כמאן (לפי השיטות המקפידים בכיוון המטה). לכן לפי הטעם של דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד שהזכיר העו''ת והעה''ש ר''ל דאיך שסידר מטתו יכול למצוא פתרון. והיינו שאם המטות מכוונות ממזרח למערב יכול לשכב בכל כיוון שירצה דלכל כיוון יש שיטה ואם מטתו מצפון לדרום יצטרך לשכב בראשו לצפון. אולם אי נימא דלא נזהרין בזה דהעיקר להלכה כטור, א''כ א''צ להקפיד אף אם ראשו בדרום.

[13] מצינו כמה דברים שאין נוהגים העולם כמו שמפורש בשו''ע בין בעניני מנהג בין בעניני הלכה. והדבר צ''ב, האם אנו מחוייבין ללכת בכל דבר ע''פ השו''ע או האם שרי להתנהג ע''פ פסק של קדמונים ולהמשיך במסורת אחרת מכפי המבואר בשו''ע.

והנה הוראות השו''ע הוא קיצור של הב''י שהוא קיבוץ הדינים עם שרשיהם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ועיין בשם הגדולים ערך בית יוסף שכתב החיד''א שקיבל מאדם גדול בחכמה וביראה שקיבל מרב גדול שקיבל מזקנים, שבדור ר' יוסף קארו נתגלה להרמ''ק והאריז''ל ושאר קדושים, שהדור היה צריך לספר כזה. והיו שלשה אנשים ראויים לזה, והסכימו מן השמים שר' יוסף קארו יכתבהו ותנתן דת ע''י מפני ענותנותו היתרה. וגם מהריב''ל (שהוא היה אחד מהראויים לכותבו, והשלישי היה ר' יוסף טאיטצק) שגזר על תלמידיו שלא ילמדו מהספר מפני שסבר שזה ממעט הבקיאות, לבסוף חזר בו ע''פ מעשה שהיה ואמר שנראה שמן השמים רוצים שספר הב''י יתפשט בעולם. ואח''כ נצטרף לשו''ע הנכתב בצפת המפה לשלחן עם הגהות הרמ''א שנכתב בקראקא ורק ע''י שניהם יחדיו נקרא הספר היום שלחן ערוך. (ועיין בפתח דבר של דרכי משה השלם לחו''מ מראש מכון ירושלים בשנת תשל''ט, [ונמצא גם באגרות וכתבים של הרב יצחק הוטנר זצ''ל אות פ''ה] שהאריך לבאר איך קבלת השו''ע היה חידוש המלוכה וכעין קבלת התורה מחדש.) ובספר קיצור תקפו כהן של התומים (נמצא אחר סימן כ''ה) כתב וז''ל קיימו וקבלו חכמי הדור לשמור ולעשות ככל האמור בשו''ע והגהות הרמ''א. ולדעתי אין ספק כי הכל בכתב מיד השם על ידם השכיל וגו'. ורוח ד' נוססת בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כונת הכותב, וחפץ השם בידם הצליח עכ''ל התומים.

מכל זה היה נראה דאין לזוז מדברי השו''ע, אולם מצאנו בכמה דברים שאין העולם עושים כדברי השו''ע וגם מצאנו כמה וכמה מקומות שהגר''א חולק על המחבר ורמ''א, וקבלת הגדולים לשמור ולעשות ככל האמור בשו''ע צריך גדר.

ונראה דפסקי המחבר ורמ''א הם גילוי לנו לפסקי הקדמונים ומי שמכיר ערכו הקטן בהשגת התורה ורוצה לסמוך על הוראות רבותיו, יוכל לעיין בפסקי הלכות של רבותיו וידע שעושה כפי הוראות רבותיו. ועיין בשם גדולים ערך בית יוסף שכתב החיד''א וז''ל ודע שקבלתי מזקני תורה ויראה ששמעו מפה קדוש הרב הגדול מהר''ח אבואלעפיא שקבלה בידו שעל כלל מרן בפסק הלכה ללכת אחרי שלשה עמודי בית ישראל הרי''ף הרמב''ם והרא''ש, הסכימו קרוב למאתים רבנים, וכך היה מרגלא בפומיה דהרב הנזכר כי כל שיעשה כפסק מרן הנה הוא עושה כמאתים רבנים עכ''ל.

ואולי קיבוץ של פסקי רבני הדור היה נחוץ לעם ישראל באותו דור והלאה כדי שידעו איך מורים הפוסקים מאחר שבתקופה ההיא היה ירידת הדורות גדולה מתקופת הראשונים עקב הצרות בגולה וטרחת הפרנסה ולא יכלו כל העם ללמוד כה''ת כולה. ואפילו אלו שהגיעו להוראה לפי דורם אולי היו יראים שהם בכלל אלו שלא הגיעו להוראה ומורים (עיין סוטה דף כ''ב), שהרי צריכים להורות כאמיתת הדין כמו שהיה צריך להורות בימי רב ורב הונא ורב אבא, ואף שמוטל החיוב על החכמים להורות לדורם דהא א''א להשיג בדורות האחרונים מורי הוראה כבדורות הראשונים, מ''מ יש ודאי לחוש שמא אינו מכוין אל האמת. אמנם אלו שמסוגלים לכך כגון הגר''א רשאים להורות לעצמן דאין חתימת השו''ע כחתימת התלמוד ממש. (ואף בענין חתימת התלמוד נחלקו ר' אלחנן בונם וסרמן זצ''ל הי''ד ומרן החזו''א אי שרי לחלוק על דברי התלמוד, ר''ל האם יש על התלמוד דין שאין לבטל ב''ד חבירו אא''כ גדול ממנו בחכמה ובמנין א''ד דשרי אלא דרק החולק עליו טפש ועז פנים שאין מכיר ערכו וערך חכמי התלמוד, עיין בקובץ ענינים של ראב''ו עם הערות החזו''א).

וה''ה אלו שיודעים במסורת איך פסקו רבותיהם נראה דאינם חייבים לציית לפסק השו''ע דהרי יודעים הם שעושים כפי הוראת גדול בתורה שנתקבל לקהילתם. ובאתריה דרבי אליעזר היו כורתין עצים בשבת לעשות איזמל למול בשבת, ומצוה בידם כמבואר בשבת דף ק''ל. א''ר יצחק עיר אחת היתה בא''י שהיו עושין כר''א ונתן להם הקב''ה שכר גדול שמתו בזמנן וכשגזרו מלכות הרשעה גזירה על המילה לא גזרו על אותה העיר אף שהאמת אליבא דדינא נפסק שלא כר''א, והוא חיוב סקילה במזיד וחטאת בשוגג. ופעם שמעתי מעשה שר' ברוך בער ליבוביץ שאל רבו הרב חיים סאלאווייציק זצ''ל מדוע נוהג בהנהגה מסויימת שלא כפי המבואר בשו''ע והשיב רבו דשו''ע ראוי לאותם האנשים שאין להם רב, ולי ב''ה יש רב ומסורת בענין זה. (אין עיקר המעשה נתאמת אצלי ובודאי לא הפרטים ולעולם אין לבנות יסודות על מעשיות, ומ''מ הבאתיו לדוגמא בעלמא).

ובזה נתיישב תמיהה גדולה. דמדוע מצאנו בשו''ע שהמחבר סומך בעיקר על חכמי ספרד והרמ''א חולק עליו כיון שחכמי אשכנז חולקים. דלכאורה אם מטרת הפוסקים להגיע אל האמת, וללבן ולברר עם מי הצדק, מדוע ע''פ רוב הרמ''א סומך על חכמי אשכנז, וכי ח''ו יש משא פנים בדבר. אלא, דכוונתם של המחבר והרמ''א להורות כפי מנהג רבותיהם שנתקבלו כבר עליהם, ולעשות כפי איך שהיה מקובל אצלהם בדורות שעברו. וכיון שהרמ''א ידע מי הם חכמי אשכנז שנתקבל אצל העם, והלכו אבות אבותיהם של האשכנזים ע''פ הוראותיהם צירפו דיעותיהם לשו''ע לבני אשכנז שידעו מהו המסורת וההלכה שנתקבלה אצלהם. דמאחר דלא נפסק בגמרא ההלכה כחד מ''ד כל מי שהגיע להוראה יכול להורות במקומו כמו שסובר וכן עשו הראשונים כהרמב''ם וחכמי אשכנז, וכן הוא לדורות. ואע''פ שיהיה חילוק בהלכה ממקום למקום באיסורים חמורים מ''מ כל פוסק מקבל שכר על הוראתו והציבור ההולכים לאור פסקי רבותיהם יקבלו שכר על כך אף אם האמת גליא כלפי שמיא כדעת החולקים.

ויסוד הדברים שמעתי ממו''ר הרב שלמה פישר שליט''א כששאלתי אותו איך יתנהגו אותם האנשים שסוברים שיש בידם תכלת. דישנה ג' שיטות כמה מהחוטים של הציצית צריכים לצבוע. דעת הרמב''ם חצי חוט מתוך הארבע, דעת הראב''ד חוט שלם מתוך הארבע, ודעת רש''י ור''ת דצריך לצבוע שנים מתוך הארבע. והשיב דלא מסתבר דבדין זה האשכנזים צריכים לפסוק כמו רש''י ור''ת האשכנזים, דכל הטעם שהרמ''א פסק ע''פ חכמי אשכנז היינו משום דמסתמא כך נהגו הקהילות שלהם, וממשיכים לנהוג כפי הוראת רבותיהם. אבל בענין התכלת שנתחדש (לפי דעת השואלים) כעת, ולא היה בנמצא בזמן הראשונים, כל מה שכתב רש''י ור''ת לא היה הלכה למעשה וממילא לא שייך בדבר זה לעשות כפסק רבותיהם שבודאי לא פסקו על ענין התכלת.

ועפ''ז אפשר להבין איך כתב בעה''ש דאנו אין נזהרים בזה כשו''ע בענין כיוון המטות ונוהגים ע''פ הטור. דאף שהמחבר פסק כרש''י ותוס' בדין זה וחשש לדעת הרמב''ם, מ''מ אילו ידענו דהוראת רבותינו הוא דלא כשו''ע אפשר ליזל בתר הוראת רבותינו. לכן בכל דבר הלכה שיש הנהגה מקובלת בעם בענין שיש להניח שמסתמא נשתרבב ע''פ פסק קדמון, י''ל דאלים כחו כהוראת הרמ''א.

ואה''נ דאילו היינו באים לחדש הוראה ע''פ הבנתינו בסוגיות הש''ס וראשונים כנגד פסק השו''ע, היה זה כאילו אנו אומרים שאנו חושבים א''ע כהגיע להוראה בדרגת חכמי השו''ע, ובודאי זאת טעות נוראה אשר יסודה בגאוה וטפשות. ודבר כזה ראוי רק לגאוני עולם כהגר''א כשעמלים לברר ההלכה לחשוב שעמדו על האמת יותר מהקדמונים. והרבה גדולי תורה אמרו על הגר''א שהוא כאחד הראשונים. (עיין קובץ אגרות חזו''א ח''א סימן ל''ב ז''ל אנו מתייחסים להגר''א בשורה של משה רבנו ע''ה, עזרא ע''ה, רבנו הקדוש, רב אשי, הרמב''ם, הגר''א שנתגלה תורה על ידו כקדוש מעותד לכך שהאיר במה שלא הואר עד שבא ונטל חלקו, והוא נחשב כאחד מהראשונים עכ''ל החזו''א. וכ''כ הכתב והקבלה במכתבו בראש ספר עליות אליהו "הגאון הנורא כאחד מן הראשונים מרן אליהו מווילנא". וע''ע שו''ת מהריא''ז ענזיל סימן ל''ז [תלמיד קצוה''ח ואב''ד סטריי שבגליציה] שמנה שורת פוסקים קדמונם וציין "ומהר''א מווילנא אשר כחו כאחד הראשונים". וכעי''ז כתב הח''א בהקדמתו לזכרו תורת משה ז''ל אנו זכינו לראות בעינינו אדוננו מרנא ורבנא גאון ישראל וקדושו, ר' אליהו חסיד, הוא היה עיר וקדיש כאחד מן הראשונים, וכל מדות שמנו חכמים בתלמיד חכם נראה ונגלה לכל שהיו בו, בין בתורה בין ביראה, בין בהנהגותיו, בקיאותו וכו').

אבל בדבר כמו נד''ד שידוע שהטור חולק על רש''י ותוס' וניכר שאין העם עושים כרש''י ותוס' אלא כהטור, יש להניח דכך הורו הרבה רבני אשכנז, ממילא בזה ובכיוצא בזה א''צ לשמור ולקיים פסק השו''ע.