בענין סעודת פורים כשחל בעש"ק
קיום סעודת פורים דוקא ביום.[1] אם אכל סעודת פורים בין בליל פורים בין במוצאי פורים לא יצא ידי חובתו.[2] וכתב הרמ''א ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה ורוב הסעודה צריכה להיות ביום ולא כמו שנוהגין להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה היא ליל ט''ו עכ''ד.[3] ונראה דמי שהתחיל סעודתו סמוך לשקיעה ממש (ועושה כמו שמזהיר הרמ''א שלא לעשות), ולא אכל כזית פת לפני השקיעה, לא יאמר על הניסים בברכת המזון.[4]
בד''א כשחל פורים בכל יום מימי השבוע מלבד יום ששי. כשחל פורים בערב שבת ישנה ג' מנהגים איך להתנהג.
א. מנהג הרמ''א – לכתחילה לפני חצות
פסק הרמ''א בתרצ''ה ס''ב שכשחל פורים ביום ששי יעשו הסעודה בשחרית משום כבוד שבת ובמ''ב שם סק''י ביאר דהיינו קודם חצות היום לכתחילה.[5]
ב. מנהג המהרי''ל – לכתחילה לפני שעה עשירית
והמ''ב מראה מקום להגהות יד אפרים על השו''ע בשם המהרי''ל. ובשו''ת מהרי''ל (סימן נ''ו) פסק דשרי להתחיל לכתחילה סעודת פורים ביום ו' לפני רבע אחרון של היום.[6]
ואע''פ שבסימן רמ''ט ס''ב פסק המחבר שאסור לקבוע בע''ש סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, וכל היום בכלל האיסור, מ''מ יש להתיר סעודת פורים ע''פ מה שהוסיף שם הרמ''א דסעודה שזמנה ע''ש כגון ברית מילה או פדה''ב מותר. ובמ''ב ס''ק י''ג ביאר דכל שהוא סעודת מצוה שזמנה דוקא אז, אין לדחותה מפני סעודת שבת.[7] וממילא ה''ה לענין סעודת פורים וכ''כ במ''ב שם. נמצא דמדינא שרי לקיים הסעודת פורים כל היום ולכתחילה אין להתחילו אחר חצות ועכ''פ לא ברבע אחרון של היום.[8]
מנחה קודם הסעודה
ואם צריך להתחיל סעודתו אחר חצות צריך להתפלל מנחה קודם.[9] וכ''ש אם רוצה להתחיל סעודת פורים סמוך למנחה קטנה (שהוא ברבע אחרון של היום) חייב להתפלל מנחה קודם.[10] ואם מְמַנֶה שומר שאינו מהמסובים שיזכירנו להתפלל בזמן, יכול להתחיל סעודתו בין סמוך למנחה גדולה בין סמוך למנחה קטנה.[11]
ג. מנהג המאירי – פורס מפה ומקדש
והנה ראיתי במאירי (כתובות סוף ז:) מנהג אחר. וז''ל אנו ואבותינו נוהגים בפורים שחל להיות ערב שבת שמתחילין בסעודה מבעוד יום עד שיקדש היום ופורסין מפה ומקדשין וגומרין את הסעודה ומזכירין בה של פורים עכ''ל.
ונראה דבעל נפש יזהר מלנהוג כן כיון דמכניס א''ע לכמה ספקות בהלכה כדאבאר לקמן, אמנם יתכן שבלי משים לב יכנס האדם למצב זה שסעודת פורים נכנס לתוך השבת, או יתכן דיצטרך אדם לנהוג כן אף במכוון מחמת נסיבות נחוצות, ע''כ אסכם איך צריך לנהוג כשפורס מפה ומקדש.
בסימן רע''א מבואר דאחר שאדם קיבל שבת ע''ע או שהגיע זמן קידוש מאליו, אסור להתחיל ולאכול עד שיקדש. ובעה''ש כתב בסי''ג וז''ל ולא לבד שאסור להתחיל לאכול ולשתות בהגיע זמן קידוש דזה גם בהבדלה כן, אלא אפילו היו מסובין לאכול מבעוד יום, דבכה''ג בהבדלה כשהתחיל בשבת לאכול מבעוד יום א''צ להפסיק אפילו נמשך הסעודה כמה שעות בלילה, אבל קידוש אינו כן דמפני כבוד השבת צריך להפסיק מסעודתו ולקדש. אך א''צ להפסיק לגמרי בעקירת שלחן ובברהמ''ז אלא פורס מפה ומקדש, כלומר כמו בכל שבת שמביאין הלחם משנה קודם קידוש ומניחין אותו על השלחן ופורסין עליו מפה ומקדש עכ''ל.
וא''כ אם אדם באמצע סעודת פורים, וכבר בירך על הגפן על היין, ועל הפת בירך המוציא, ואז קידש עליו היום, אסור לו להמשיך לאכול ולשתות עד שיקדש. ומה יעשה, ימלא כוס של יין ויאמר ויכולו, וידלג על הגפן (כיון שכבר נפטר היין שישתה בסעודה זו), ויקדש אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו עד מקדש השבת, וישתה מלא לוגמיו, ובזה קיים קידוש. ואז צריך לאכול פת. אם צריך פת כדי שיהא הקידוש במקום סעודה סגי בכזית (עמ''ב רע''א ס''ק ל''ה) וכדי לצאת ידי שיעור סעודת שבת בעינן שיאכל עכ''פ כשיעור בי
צה (עיין סימן רצ''א ס''א ושעה''צ רע''א ס''ק מ''ג). ויוצא ידי קידוש אף קודם צאה''כ. אמנם אם קידש וקיים סעודתו לפני צאה''כ, כתב המ''ב ברס''ז סק''ה דכדאי לחוש למחמירים המצריכים שיקיים סעודתו בלילה דוקא, ולא סגי שיאכל מבעו''י. ע''כ ראוי לאכול עוד כזית לאחר צאה''כ עכ''ד שם.[12]
בענין לחם משנה
אלא דלכאורה יש לעיין במש''כ העה''ש שיביא לחם משנה. דלאיזה צורך צריך ללחם משנה. הרי קידש על היין, וא''צ לברך המוציא (כמבואר שם בס''ד), ורק אוכל עוד כזית או כביצה, ומנין לו חיוב לבצוע השתא על לחם משנה.
וראיתי בהאלף לך שלמה (ח''א סימן קי''ג) דס''ל בפשיטות דא''צ לחם משנה וז''ל, שאלתו במי שקידש עליו היום שפורס מפה ומקדש אם צריך לחם משנה, הנה זה תליא בשני הדיעות המבוארין בסימן רע''א (ס''ד) דאם צריך לחזור ולברך המוציא, אז צריך לח''מ ג''כ, ואם א''צ לחזור ולברך המוציא א''צ לח''מ וז''פ עכ''ל. וכוונתו להא דנחלקו הראשונים במי שפורס מפה ומקדש באמצע סעודתו אם צריך לברך המוציא כשממשיך לאכול פת. דעת הרי''ף והבה''ג דכיון דנתקדש היום ואסור לו לאכול ומחוייב לעשות קידוש הוי הקידוש הפסק וממילא צריך לברך שוב המוציא על הפת. אבל דעת בעל המאור והסמ''ג דאי''ז הפסק וממשיך לאכול כאילו הוא באמצע סעודתו וא''צ לחזור ולברך המוציא. ולמעשה כתב המ''ב בס''ק י''ח כיון דספק ברכות להקל אין אנו מברכים. נמצא, לפמש''כ ר' שלמה קלוגער, כיון דאין אנו מברכים על הפת, ה''ה דאין אנו צריכים ללחם משנה, ודלא כעה''ש.[13]
אלא דלכאורה יש לה''ר דהמ''ב ס''ל דצריך לח''מ כדעת עה''ש ודלא כר' שלמה קלוגער. בסימן רע''א ס''ה פסק הרמ''א דאם אדם שכח לקדש ובירך המוציא על פרוסת לחם ולפני שאכל נזכר שלא קידש, כיון שאינו יכול להפסיק לקדש אז על היין (דיפסיק בין ברכת המוציא להאכילה), צריך לקדש אז על הלחם, ואז יאכל אותו. ובמ''ב ס''ק כ''ג הוסיף בשם המג''א דלאחר שבירך על הפת ולפני הקידוש יביא לחם משנה ואז יקדש ויאכל.
והרי מצאנו ציור דכבר בירך המוציא על הפת והשתא אינו אלא מקדש על הפת, ולכאורה לרש''ק אין צריך ללחם משנה אא''כ מברך עליו המוציא אע''פ שמקדש. ורק לעה''ש דלכאורה מצריך לח''מ לקידוש אף שכבר בירך המוציא יצטרך להביא לח''מ לקידוש.[14]
אלא דיש לדחות, דאין מדברי המג''א והמ''ב ראיה לעה''ש, ואפשר דס''ל כרש''ק. דהנה ראיתי בשמירת שבת כהלכתה בשם הגרשז''א דמסתבר ענין לח''מ הוא שתחילת הסעודה תהא בבציעת שני לחמים זכר למן, וליכא הקפדה שיהא לח''מ בשעת ברכת המוציא. אלא דבדרך כלל מיד לאחר הברכה אוכלים מיד וא''כ לאחר שכבר התחיל סעודתו שוב ליכא ענין בלח''מ שאין זו תחילת הסעודה. ולכן דוקא במקרה של הרמ''א שנמצא בין הברכה להתחלת הסעודה שפיר שייך להביא לחם משנה דאז כשיבצע על שתי הלחם יהיה התחלת סעודתו על לח''מ.[15] אבל אה''נ אם התחיל סעודתו מקודם כמו בדין שבסעיף ד' שם, ופורס מפה ומקדש וממשיך סעודתו, כיון דאינו מתחיל סעודתו אלא גומרו, אינו צריך לחם משנה.
ולפ''ז י''ל אנן דלא מברכין המוציא על הפת כשפורס מפה ומקדש, לכאורה ה''ה דא''צ לחם משנה. אולם י''ל דהא דאנן לא מברכין הוא רק מספק, וספק ברכות להקל, אבל כיון דהרי''ף, הרא''ש והב''י ס''ל דהקידוש הוי הפסק, א''כ מה שמתחיל לאכול אחר קידוש באמת הוי התחלת סעודה, וא''כ מספק אולי ראוי להחמיר להביא לחם משנה, וצ''ע.[16]
והנה הנהגה זו להתחיל סעודתו ולפרוס מפה ולקדש אינו ראוי לבעל נפש, דהרי מכניס א''ע בספק ברכות. דבארנו מש''כ המחבר סימן רע''א ס''ד דנחלקו הראשונים אם הקידוש הוי הפסק או לא ונפק''מ אם צריך לברך המוציא כשממשיך לאכול פת, וא''כ ראוי לכל בעל נפש ליזהר שלא יבוא לידי כך.[17]
בענין רצה ועל הנסים בתרתי דסתרי
לאחר סעודתו מברך ברכת המזון וצריך להזכיר רצה.[18] ונחלקו האחרונים אם יזכיר על הנסים או לא. דעת המ''ב דמזכיר שניהם. וז''ל תרצ''ה ס''ק ט''ו כשחל פורים בע''ש ומשכה סעודתו עד הלילה חייב להזכיר של עכשיו דהיינו רצה וא''כ איך יאמר על הניסים דהוי תרתי דסתרי, וכיון דאין הזכרת עה''נ חמור כ''כ, לכן יאמר רק של שבת עכ''ל.[19] ובשעה''צ ס''ק י''ט כתב דכן מצדד הח''א (קנ''ה:ל''ב).
מאידך, פסק הפמ''
ג דיזכיר גם רצה וגם על הנסים.[20] וכ''כ המאירי (כתובות ז:, הבאתי לשונו לעיל). וכ''נ דעת המג''א.[21]
סיכום
ישנה כמה מנהגים בסעודת פורים כשחל בע''ש. יש נוהגים להתחיל לפני חצות ויש נוהגים להתחיל לפני שעה עשירית. ואם עושים כן יוכל לסיים לפני שקיעה ולהתפלל ערבית ואח''כ לקדש ולאכול סעודת שבת כרגיל בכל שבתות השנה. ויש שנהגו להתחיל סעודת פורים מבעו''י ולהמשיכו בשבת כסעודה אחת ולפרוס מפה ולקדש.
וכל אלו ההנהגות רשאי אדם לעשותו גם היום, ופרטי ההלכות הנוגעות לסדר היום של כ''א מהם מבוארות כאן. אמנם נראה דמי שאין לו מנהג ברור שנמסר לו שכך נהגו אבותיו באחד מהנהגות האלו ראוי לו להשתדל להתחיל סעודתו לפני חצות, ולסיימו לפני ש''ק.
אע''פ שמצאנו שהתיר המהרי''ל להתחיל לאחר חצות מ''מ רוב הפוסקים בתרצ''ה וברמ''ט הזכירו דלכתחילה יתחיל לפני חצות. ועוד, אם מתחיל אחר חצות יצטרכו כל המסובין להתפלל מקודם ועלול לצאת מכשול מזה. ובאיזה שעה שיתחיל, אינו ראוי לבעל נפש להמשיך סעודתו לתוך השבת דהרי מכניס את עצמו בזה למחלוקת הפוסקים לענין ברכת המוציא לאחר קידוש, וכבר הזהיר המ''ב ליזהר מזה, וכן מכניס א''ע לספק לענין על הנסים בברהמ''ז, והמג''א נתן עצה כדי ליזהר מכעין זה.[22]
לכן הדרך המובחרת היא להשכים לתפלה ולהתפלל עם הנה''ח בפורים שחל בעש''ק, לקיים מצוות היום, ללמד תורה ואח''כ לקיים סעודתו לפני חצות,[23] ולסיים מבעו''י בזמן כדי שיוכל להפיג יינו מעליו, ואולי אף לירדם, ולהכין א''ע לקבל פני שבת בקדושה ובטהרה.
[1] כל דיני יום מתחילין מעה''ש בדיעבד ולכתחילה מהנה''ח ונגמרין בשקיעת החמה. ומביה''ש הוי ספק יום ספק לילה עד צאה''כ.
[2] תרצ''ה ס''א. וברמ''א שם ומ''מ גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה עכ''ל.
[3] תרצ''ה ס''ב.
[4] דמה דאזלינן בתר התחלת הסעודה ולא בתר השתא כמבואר בסימן קפ''ח ס''י נראה פשוט דהיינו שאכל פת בהתחלת הסעודה המחייבת הזכרת היום. אבל אם אכל משהו לפני השקיעה, וכזית בלילה בזמן שאינו מחייב הזכרת היום, לא יזכיר היום.
עוד ראיתי להזכיר מה שהביא בשערי תשובה ס''ס קפ''ח דאזלינן בתר התחלת הסעודה רק לענין הזכרה אבל בשבע ברכות של חתן שנמשכה סעודת יום ז' עד ליל ח' אין לברך ז' ברכות. וכ''כ בברכ''י ומקורו מגנת וורדים כלל א' סימן כ''ח.
[5] ולכן נראה דיש להשתדל במיוחד להשכים ולהתפלל בהנה''ח או עכ''פ יותר מוקדם מהרגלו. דהנה כתב המג''א בתרצ''ג סק''ב דמשכימין לביהכ''נ בפורים והובא במ''ב שם סק''ו. וביאר במחה''ש וז''ל וה''ט כיון שמוטל על כל אחד להתעסק באותו יום במצות רבות משלוח מנות ומתנות לאביונים ואכילת סעודת פורים וגם מאחרים אותו יום בקריאת מגילה ואמירת פיוטים לכן משכימים לביהכ''נ כדי שישאר שהות ביום עכ''ל. (ועיין בשערי תשובה תרס''ד שהביא מא''ר שיש ה' ימים שראוי להשכים בהם במיוחד, ואלו הן: ר''ה, יוה''כ, הו''ר, פורים ות''ב). ואם הטעם בפורים הוא כדי שיהיה לו שהות לכל מצוות היום וטעם זה שייך בסתם שנה (כשלא חל פורים בעש''ק) שנוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה (כמש''כ הרמ''א בתרצ''ה ס''ב), א''כ כ''ש בעש''ק שלכתחילה יש להתחיל סעודתו קודם חצות ראוי להשכים להתפלל.
חצות היום לפורים שנת תשס''ה בבית שמש הוא 11:46.
אולם בירושלים אף שקורין המגילה בי''ד כשחל ט''ו בשבת, אפשר דא''צ להשכים כיון דליכא חיוב סעודה לרוב הדיעות (מלבד דעת המאירי שס''ל דכל המצוות הם בי''ד). ורוב השיטות ס''ל דליכא חיוב משלוח מנות בי''ד, וא''כ אפשר דמחמת קריאת המגילה ומתל''א לחוד א''צ להשכים. אולם אם יסוד דברי המחה''ש הוא חשבון פרקטי שיש הרבה דברים להתעסק בהן, נראה דגם יהיה עמוס בהכנות וטרחות לכבוד שבת, וכדאי להשכים להתפלל.
והנה בחמדת אריה הל
9; מגילה פרק י''ז כתב טעם חדש להשכמה בפורים, דהדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון דלא כמתחילה דטענו שהיה באונס, ואז היה משה צריך להוציאם בע''כ, לא כן בפורים דהיה הכל ברצון ולכן משכימים. וטעם זה לא שייך בי''ד בירושלים שאין הוא עצם יום הפורים אלא שמקדימין לקרות, ועצם יום הפורים הוא בשבת.
[6] כלומר משערין מהנה''ח עד שקיעה ומחלקין לי''ב שעות זמניות, וישתדל לא להתחיל סעודתו בשלש זמניות אחרונות. השנה, שנת תשס''ה שעה עשירית מתחיל ברמת בית שמש א' בשעה 2:53 בצהרים.
[7] אפילו מילה שלא בזמנה בכלל מצוה ששייך לאותו יום, דכל שעתיה ושעתיה זמניה הוא דאסור להניחו ערל אפילו יום אחד. וכן אם מקדש אשה בע''ש ואינו יכול לדחות הסעודה ליום אחר. אבל סעודה שעושין לשידוך אסור לקיימו בע''ש אפילו נגמר השידוך באותו יום, דאי''ז סעודת מצוה. עמ''ב רמ''ט ס''ב.
[8] אם התחיל סעודתו קודם שעה עשירית יכול לאכול בקבע וכדרכו לסעודה זו, אמנם אם התחיל בשעה עשירית צריך למעט ויאכל רק קצת יותר מכביצה פת כדי שיוכל לאכול בלילה לתיאבון. עיין מ''ב תקכ''ט סק''ח ובשעה''צ שם סק''ט וי'.
[9] נראה פשוט דסעודת פורים דינה כסעודה גדולה. לא מיבעיא לפמש''כ במ''ב רל''ב ס''ק כ''ט ול''ג דהחשש של סעודה גדולה הוא דשכיחא שכרות אלא גם לאידך טעמא שמא ימשך סעודתו עד שיעבור זמן תפלה וישכח להתפלל (עמ''ב רל''ב ס''ק י''א ורל''ה ס''ק ט''ז), נראה דבדרך כלל אצל רוב אינשי סעודת פורים גם בכלל זה.
וא''ת הרי מבואר ברמ''א רל''ב ס''ב דנהגו להקל בסעודה גדולה במנחה גדולה, ומדוע סתמתי למעלה לאיסור, י''ל דביאר שם הרמ''א הטעם למנהג העם להקל משום דעכשיו קורין לביהכ''נ לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל. והיינו אף בסעודה גדולה שיש בו חשש שכרות יש להקל כשהוא סמוך למנחה גדולה ולא חיישינן שיפשע. אבל סמוך למנחה קטנה עדיין אסור בסעודה גדולה שיש בו חשש שכרות ולא מהני לזה שמש שקורא העם להתפלל. אמנם אף שנהגו העם להקל בזה, מ''מ מסיים הרמ''א שם דאינו נכון לעשות כן אלא יש להחמיר בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה אע''פ שיש שמש שקורא לתפלה. ועיין מ''ב סק''ל ושעה''צ ס''ק כ''ט דכיון דאיכא חשש שכרות אין לסמוך על השמש, ואין לעשות כמנהג העולם, ור''ל דהעולם נהגו ודימו מנפשם סברא להקל ואין לזה מקור בהלכה. וכ''פ במ''ב תרצ''ה סק''ח דאסורין להתחיל הסעודה קודם מנחה, ומשמע משהגיע זמן מנחה גדולה, ונראה דהיינו ע''פ מה שהחמיר הרמ''א בס''ס רל''ב.
[10] מעולם לא היה מנהג העולם להקל בזה, דהוי סעודה גדולה סמוך למנחה קטנה. אולם נראה דאע''פ דלא מהני שמש לזה מ''מ מהני שומר וכמו שאכתוב בהערה הבא.
[11] מה שהתרתי שומר הוא ע''פ מש''כ במ''ב רל''ה ס''ק י''ז וי''ח וסימן פ''ט ס''ק ל''ד דמהני שומר, ומסתימת דבריו שם משמע דמהני אף לסעודה גדולה. ואין לחלק בין תפלת ערבית או ק''ש לתפלת מנחה דמבואר מהפוסקים דחד דינא אית להו.
ואע''פ דבמ''ב סימן רל''ב סק''ל מבואר דלא מהני שמש היכא דחיישינן לשכרות נראה דיש לחלק בין שמש לשומר. שמש מודיע שהגיע זמן תפלה כמש''כ ברמ''א שקורין לביהכ''נ, ואין זה מספיק כשחיישינן לשכרות, משא''כ שומר אינו מניח את האדם עד שיתפלל. ובזה א''ש מדוע סמך המ''ב בכמה דוכתי על שומר כנ''ל אע''פ דבשעה''צ רל''ב ס''ק כ''ו הביא הא דפקפק רע''א על היתר שמש בכלל, ומה''ט אנשי מעשה אין רוצין לסמוך על שמש. ולא מצאנו שאנשי מעשה אינם סומכים על שומר. ואי נימא דשומר עדיף משמש א''ש. וא''כ י''ל דמהני שומר אף לענין חשש שכרות.
אולם לפ''ז נראה דשעון מעורר יהא דינו כשמש ולא כשומר, דלאחר שהשעון מודיע פעם אחת מניח את האדם ואינו חוזר אליו עד שבטוח שהתפלל, ולכן נראה דלא סגי בשעון מעורר וכדומה לסעודת פורים כיון דשכיחא שכרות. אבל אם ממנה אדם שאינו מהמסובים שיזכירנו להתפלל מנחה לאחר הסעודה או באמצעה, מותר לו להתחיל לאכול אע''פ שהגיע זמן מנחה גדולה ואף אם הגיע מנחה קטנה.
[12] וצ''ע מ''ט כתב דסגי בשיעור כזית אי כתב בשעה''צ רע''א ס''ק מ''ג דנראה דכדי לקיים סעודת שבת בעינן כביצה.
[13] ואף בעה''ש סי''ד הביא ב' הדיעות ולא הכריע, וא''כ לכאורה גם הוא סובר בזה דספק ברכות להקל, ומ''מ בסי''ג הזכיר לחם משנה, לכן נראה דחולק על שו''ת האלף לך שלמה. ובדוחק י''ל דהעה''ש ס''ל כרש''ק ואכתי הזכיר ענין לח''מ לאלו המחייבים המוציא. עוד י''ל בדוחק, כיון דהוי ספק, ויש גדולי הראשונים שחשבו שהקידוש הפסק, א''כ אף דא''א לברך כיון דספק ברכות להקל, מ''מ כל מאי דאפשר למיעבד עבדינן לחוש למחמירים, ולכה''פ בוצעים על לח''מ, דהשתא הוא התחלת סעודת שבת.
[14] ואע''פ שיש לחלק בין המקרים, וי''ל דרש''ק יודה בציור המ''ב, דדוקא אם מקדש על היין הוא דא''צ לח''מ אבל אם מקדש על הפת אפשר דמודה דצריך לח''מ. אבל אין אני מבין איך חילוק זה מחלק, וצ''ע.
[15] שמירת שבת כהלכתה פרק נ''ב ס''ק ע''ה.
[16] ר''ל צ''ע היכא דאמרינן ספק ברכות להקל ולא מברכים האם מחמירים בשאר דברים שקל להחמיר בהם, א''ד נוהגים בכל אותו ענין כאילו הוכרע דאינו צריך ברכה.
וכבר העליתי בהערות לעיל (ציון 13) דאולי י''ל דזה כוונת העה''ש להחמיר בלחם משנה מספק, אבל זה דוחק דכל כה''ג הו''ל לפרש ולא לסתום.
[17] עיין מ''ב רע''א ס''ק כ''א ונראה דקאי גם ע''ז.
[18] כיון שאכל פת לאחר שקיבל על עצמו שבת וקידש, הוי סעודתו סעודת שבת וחייב להזכיר רצה. עיין מ''ב רע''א סק''ל.
[19] מביאור דיני עה''נ בליל שבת שמענו מהמ''ב דאין הנהגה זו פסולה, ושפיר רשאי אדם לעשות כן. אמנם בעל נפש יזהר מזה כמו שאבאר לקמיה בסיכום.
[20] משב''ז תרצ''ה סק''ג וא''א סק''ט.
[21] תרצ''ה סק''ט כתב דיברך ברהמ''ז קודם מעריב כדי להוציא א''ע ממחלוקת. די''א דאם מתפלל מעריב קודם ברהמ''ז אינו אומר על הניסים בברהמ''ז. ומשמע כשמברך קודם ברהמ''ז מזכיר רצה ועל הניסים.
אולם לכאורה המ''ב סותר א''ע, דבשעה''צ ס''ק י''ט כתב דמשמע ממג''א דאומר רצה ועה''נ, וע''כ דאינו חושש לתרתי דסתרי, ובסימן קפ''ח ס''ק ל''ג מיירי היכא דהתחיל סעודה שלישית ונמשך סעודתו למוצאי שבת שהיה פורים, והביא ממג''א דאינו מזכיר של פורים רק של שבת לבד כיון דהוי תרתי דסתרי, והזכרת מעין המאורע של פורים אינו אלא רשות. ומ''ש עיולי לשבת או אפוקי משבת לענין תרתי דסתרי, וצ''ע בשיטת המג''א ובסתירת המ''ב בשם המג''א.
[22] ובאמת קשה להכריע בדין זה. ויותר נראה דמי שהגיע לספק זה ינהג א''ע כחיי אדם ויאמר רק של שבת (קנ''ה:לב).
[23] כתב הרמ''א תרצ''ה ס''ב וז''ל טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה וסמך לדבר ליהודים היתה אורה ושמחה ודרשינן אורה זו תורה עכ''ל ובד''מ סק''ג הוסיף דהיא מגינה עליו שלא יארע לו קלקול בסעודה. ועיין במ''ב סימן תכ''ט סק''ב בשם הגר''א דמתחילין הלכות פסח מיום הפורים עצמו, ששואלין ודורשין ל' יום קודם החג.
וידוע שהמן גזר שלא יעסקו בתורה, ועוד, שהדר קבלוה בימי אחשורוש, ע''כ ראוי לקבוע שעה לכה''פ ביום פורים להשתעשע בדברי תורה. וחכם הרואה את הנולד ישתדל להקדימו כמה שאפשר.