בענין חזרה מנדבת צדקה כשלא הגיע ליד הגזבר
Question:
ראובן הפריש מעשר כספים מנכסיו, ואח''כ החליט למוסרו לת''ת שבו לומד בנו.
משיקולים פינאנסיים רצה האב למסור צ'ק למוסד אחר בעיר אחרת, ולאחר שהמוסד יפקיד הצ'ק בחשבונו, עליו להוציא מזומנים ולהעבירו לת''ת של בנו.
המוסד הסכים לכך, והופקד צ'ק של אלפי שקלים, והשיג מזומנים. המוסד מצא שליח שנוסע מעיר לעיר שמוכן להביא המזומנים מהמוסד לת''ת, ולאחר בקשת רשות מאב הנודב, נמסר המעות ליד השליח בבקשה להעביר המעות לת''ת.
הת''ת, שלא ידע מכל זה, הודיע לאב שאם ירצה לרשום בנו לשנה הבאה יצטרך להעביר שאר בניו ובנותיו מבית הספר שבו לומדים לת''ת ובית יעקב. האב לא הסכים לכך, והחליט להוציא את בנו מהת''ת.
האב התקשר למוסד לברר על התרומה שהורה עליה לשלחה לת''ת, ולהודיע למוסד שדעתו כעת לחזור בו ולשנות המעות לת''ת אחר. אמנם הודיע המוסד שכבר מסר המזומנים לשליח.
האב התקשר לשליח, וביקש ממנו למסור לו המזומנים. השליח מסר לאב המזומנים.
ושואל האב: האם יכול לשנות מעות האלו לת''ת או מוסד אחר, או לישאל על נדרו, או האם חייב למסור המזומנים לת''ת שבו לומד בנו.
האב גילה דעתו שאינו רוצה למסור התרומה לת''ת מאחר שאינו מרשה בנו להמשיך בלימודיו שם לקראת שנה הבאה. וציין האב, שלפי דעתו אין לת''ת טענה מוצדקת להוציא בנו ממערכת הלימודים שמצליח בו.
Answer:
נושאי השאלה
יש בשאלה זאת כמה נושאים הטעונים בירור.
- יש לדון בדין מחשבה לצדקה, כשאדם חושב בדעתו לתת צדקה, דדינו כנדר, האם יכול לשנות אח''כ מצדקה לצדקה או לישאל על מחשבתו.
- ויש לדון בדין אמירתו דצ'ק זה ילך לצדקה מסויימת, האם יכול לשנות לצדקה או לת''ת אחר, והאם יכול לישאל עליו. דאולי באמירה זו יש קנין לת''ת (מלבד הנדר). האם אמירתו לגבוה כמסירתה להדיוט שייך גם בהקדש שלנו כגון צדקה לעניים, לת''ת ולביהכ''נ. דאם שייך אמירתו לגבוה לענין ת''ת זכה הת''ת כבר במעות אלו, וממילא א''א לחזור בו כלל, בין לשנותו בין לישאל עליו.
- ועוד יש לדון כאן דאולי זכה הת''ת במעות אלו בקנין גמור כשנמסר למוסד או כשנמסר לשליח. דהרי המוסד והשליח עשו קנין הגבהה על המעות ואילו נאמר למוסד או לשליח זכה עבור הת''ת ודאי דקנה הת''ת וא''י לשנות מצדקה לצדקה או לישאל עליו אבל הכא נאמר לשון הולך מעות זו או תן מעות זו.[1] ואע''פ דל''א הולך כזכי במתנה, הכא דהוי צדקה אפשר דשאני. ועוד, דבמלוה ופקדון אמרינן דהולך כזכי, ואפשר דהכא איכא חוב ודומה למלוה.
ובע''ה אברר קצת מענינים אלו במה שנוגע לנד"ד.
מחשבה לצדקה
ברמ''א יו''ד רנ''ח סי''ג כתב אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו וא''צ אמירה אלא דאם אמר[2] כופין אותו לקיים, וי''א דאם לא הוציא בפיו אינו כלום, והעיקר כסברא הראשונה עכ''ל. הרי דפסק דחל הנדר במחשבה לבד.
ונכפל דין זה בחו''מ סימן רי''ב ס''ח קנה קרקע אדעתא שיעשנה הקדש ולא הוציא מפיו כלום י''א דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן ויש מי שאומר וכו' כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום וברמ''א שם מגיה ויש להחמיר כסברא הראשונה.
ועיין בגליון רע''א על יו''ד דעמד על הסתירה בדברי הרמ''א, דבחו''מ משמע דעיקר הדין דא''צ לקיים מחשבתו רק דיש להחמיר, וביו''ד כתב להדיא דהעיקר כדיעה הסוברת דחייב לקיים נדרו, ומתרץ רע''א וז''ל דביו''ד לא מיירי רק לענין הדין אם עליו חיוב לקיים נדרו משו''ה כתב ד"העיקר כסברא הראשונה" דמחוייב לקיים נדרו, אבל בחו''מ מיירי לענין אם מוציאים ממנו בדיינים אם הודה שחשב כן בלבו מש''ה כתב "ויש להחמיר" להורות שאין כופין אותו כמו בכל ספק ממון עכ''ל.[3]
ובשו''ת בית יצחק[4] ושו''ת בית שלמה[5] כתבו דאף דמחשבה הוי נדר אבל אי''ז כאמירה ממש דהוי כמסירה להדיוט, דודאי מחשבה הוי כנדר בלבד, וממילא בנדר במחשבה יכול לשנות לכו''ע מעני לעני. [6] וה''ה דיועיל שאלה על נדרי צדקה בלב. [7]
וא''כ הא דחשב בלבו למסור מעשר כספים דידיה לת''ת אין בו כדי לחייבו למוסרו לת''ת, דהרי יכול לשנותו לת''ת אחר או לישאל עליו.[8]
אמירה לצדקה אי הוי קנין
אלא דהכא גם היה אמירה בפיו, שהרי אמר האב למוסד שרוצה ליתן צדקה לת''ת, דאע''פ דמצד הנדר שיש באמירה לא עדיף ממחשבה, דכ''כ דיכול לשנות ויכול לישאל, מ''מ יש מקום לומר דאמירה לצדקה הוי כקנין, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והוי כאילו העני המקבל כבר קנה הצדקה, ולאחר שעשה קנין א''י לשנותו לצדקה אחרת.
ולכאורה אין מקום לחלק בין היתה האמירה בפני העני או שלא בפניו, דכל שאמר בפיו שיתן צדקה לפלוני עצם האמירה הוי כמסירה ומעשה קנין לעני, ואין צריך שישמע העני את הדברים. שו''ר דכ''כ הט''ז להדיא בר''ס רמ''ג. ולכן בנד''ד דהיתה אמירה (בפני המוסד) אע''פ שלא היתה בפני הת''ת, מ''מ יש מקום לומר דע''י האמירה גופא זכה הת''ת וא''י לשנות לעני אחר, אי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בצדקה לעניים כמו בהקדש גמור.
ונסתפקו הרדב''ז[9] ומהריט''ץ[10] בדין זה. ובקצוה''ח סימן רי''ב סק''ד דן בדבריהם והסביר דתלוי אי אמירה לעני הוי נדר גרידא א''ד הוי ג''כ קנין כמו באמירה להקדש. [11] וכתב דדעת רוב הפוסקים דאמירה לעני אינו קנין אלא נדר ויכול לשנותו לעני אחר.[12]
לכן נראה דיכול לסמוך על רוב הפוסקים דל''א אמירתו לגבוה בהקדש דידן (כצדקה ות''ת), ואין כאן קנין אלא נדר ויכול לשנותו לצדקה אחרת. ובפרט בנד''ד, דהשתא אין המעות ביד הת''ת ואף לא ביד השליח, אלא ביד האב, ויכול לומר קים לי כהני פוסקים דס''ל דאין באמירה קנין וממילא יכול לשנות לת''ת אחר.
ועוד, יתכן דהכא דמיירי לענין מעשר כספים שכבר הפריש, דכו''ע יודו דלא שייך בזה אמירתו לגבוה. די''ל אם אין בו שום ריוח לגבוה (ולענינינו ליכא ריוח לצדקה) לא שייך בזה דין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט.[13]
ואף מצד הנדר יש להסתפק דאולי לא חלה, דהרי המעות כבר הופרשו לצדקה, ואינו נודר עתה לצדקה אלא דמייחד המעות לצדקה מסויימת שזו טובת הנאה שיש לבעלים בצדקה זו, ובשו''ת פרי יצחק[14] מסתפק אי חל נדר על טובת הנאה.[15]
אמירה לצדקה כמסירה אבל אינו ממש כמסירה גמורה
ואף לפוסקים המחמירים דכשאומר שיתן לעני זה א''י לשנות לעני אחר, מ''מ עדיין יכול לישאל על נדרו, וא''כ בנד''ד אילו היה כאן אמירה גרידא, אף למ''ד דנקנה ע''י האמירה עדיין הרי יוכל לישאל על נדרו ולא יצטרך למוסרו לת''ת.
והנה הא דמהני שאלה בנדר צדקה מפורש בשו''ע יו''ד רנ''ח ס''ו הנודר לצדקה א''י לחזור בו אא''כ נשאל לחכם והתיר לו ע''כ.[16] אלא דמסיים המחבר וז''ל ואם הגיע ליד הגבאי א''י להשאל עליו עכ''ל. הרי דאם הגיע ממש ליד הגזבר, וזכה בקנין עבור העניים לא שייך להתיר הנדר, ואי אמירה לצדקה הוי כמסירה וקנין, מ''ט יכול לישאל עליו אף שלא הגיע ליד הגזבר.
ועיין ש''ך חו''מ סימן רנ''ה סק''ה דעע''ז והביא מתשובת ר' בצלאל[17] דכתב וז''ל ותדע לך עוד דאמירה לגבוה אינה כמסירה ממש ליד הגזבר דהא קי''ל כב''ה דאמרי יש שאלה בהקדש ואילו המקדיש ומסר ליד הגזבר שוב א''י לישאל עליה, וטעמא רבה יש אלא שאי''ז מקומו עכ''ל. ובש''ך שם כתב וז''ל ונ''ל הטעם דדוקא באמירה לגבוה נהי דהוי כקנין גמור מ''מ כיון דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דיבור ומבטל דיבור דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים דלא יחל דברו, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, אבל כשמסרו לגזבר אמרינן דל אמירה מהכא דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דהא בהדיוט גופא כשהקנהו במשיכה תו לא מהני שאלה וא''כ בהקדש נמי כיון שמסרו ליד הגזבר הרי קנהו ההקדש במשיכה ופשיטא דלא אתי דיבור ומבטל משיכה דהא בהדיוט נמי אין לאחר משיכה כלום. ולפ''ז ה''ה היכא דקנהו ההקדש בקנין חליפין או שאר קנינים תו לא מהני שאלה דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט, כנ''ל ברור עכ''ל.
הרי לן דמהאמירה לחודיה שאמר האב למוסד לתת הצדקה לת''ת, לכו''ע יכול לישאל עליו, ואע''פ דאמירתו לצדקה כמסירתו להדיוט, מ''מ אתי דיבור ומבטל דיבור.
ולענין לשנותו לצדקה אחרת הבאנו דפליגי בזה האחרונים, ואילו היה כאן אמירה גרידא היה נראה להתיר לשנותו לצדקה אחרת כהסכמת רוב הפוסקים דל''א אמירתו לגבוה אלא בהקדש גמור. ובפרט בנד''ד דהיה מעות מעשר די''ל דלא שייך בזה אמירתו לגבוה כלל וכמו שנתבאר לעיל.
ורק אילו היה נמסר המעות ליד המנהל (שהוא כיד הת''ת) וזכה במשיכה עבור הת''ת לא יוכל האב לשנותו, וגם א''י לישאל עליו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה.[18]
מסירה לשליח אי הוי קנין עבור הת''ת
והנה אף דבנד''ד ליכא מסירה ליד מנהל הת''ת, אבל הא איכא יותר מאמירה גרידא, דהרי המוסד מסר המעות ליד שליח, והשליח משך אותם מעות, ואילו אמר המוסד לשליח, זכה בעד הת''ת ודאי דנקנה אז לת''ת וא''י לישאל עליו או לשנותו. ואולי נימא דמה שאמר המוסד לשליח הולך או תן מעות אלו לת''ת הוי כאומר זכה במשיכה עבור הת''ת ונקנה, דהא איכא כאן קנין גמור, א''ד ל''א הולך ותן כזכי במתנה.[19]
והנה דין זה מבואר בחו''מ סימן קכ''ה ס''ה וברמ''ג ס''ב, דהולך לאו כזכי לפיכך אם אמר הולך מנה לפלוני שאני נותן לו, יכול לחזור עד שיגיע ליד המקבל,[20] ואם היה המקבל עני נעשה נדר ואינו יכול לחזור בו עכ''ל.
הרי דיש לחלק בדין הולך כזכי במתנה בין עני לעשיר, וכשנותן ליד שליח למסור מתנה למי שאינו עני יכול לחזור בו, וכשנותן עבור עני הוי צדקה וא''י לחזור בו, וא''י לישאל עליו דכבר זכה העני.
והקשה בתומים[21] דאם יכול להתיר נדרו כשלא מסר לשליח, א''כ גם לאחר שמסר לשליח מ''ט א''י להתיר נדרו, דהרי במתנה הולך לאו כזכי, ומ''ש עני ונדר משאר מתנה לאחר ששואל על הנדר. ומדייק התומים מלשון הטור ושו''ע ביו''ד קנ''ח דא''י לחזור מצדקה לאחר שהגיע ליד הגזבר ומהתם משמע דאף שהגיע ליד השליח עדיין יכול לחזור בו כ''ז שלא הגיע ליד הגזבר.
וביאר בקצוה''ח[22] דעת השו''ע ליישב הערת התומים, דלאחר שנדר הרי חייב הוא לתת והו''ל כמו חוב, ובחוב אמרינן הולך כזכי. [23] והסכים לזה בנתיה''מ[24], וכעי''ז פסק במחנ''א[25] דאם נשבע לתת מתנה לחבירו ואח''כ אמר לאחד הולך, דהוי כזכי, כיון דהנותן אסור לחזור בו.
ודין חוב מבואר בסימן קכ''ה, ע''ש בס''ה בד''א דהולך הוי כזכי במלוה או בפקדון עכ''ל. ונראה להסביר ע''פ מש''כ בהג''א ספ''ק דגיטין דשאני מתנה מחוב, דבמתנה מאחר דנותן לו בחנם אין דעתו שיצא מכחו עד שיגיע ליד המקבל מתנה.[26]
וא''כ לאו דוקא חוב, אלא ה''ה נדר ושבועה שחייב לקיים אמרינן דדעתו היה שיזכה עבורם, ודוקא במתנת חנם רוצה להשאיר לעצמו האפשרות לחזרה כיון דא''צ לתת לו, ובזה הוא דאמרינן דכוונתו היתה שהשליח יוליך לחוד ולא שיזכה ג''כ עבורם.
עכ''פ נראה הדבר מפורש בשו''ע דהולך צדקה זו הוי כזכי,[27] ומבואר הענין ע''י קצוה''ח ונתיה''מ דמאחר דיש נדר דא''י לחזור בו הוי כחוב.
וא''כ י''ל דה''ה בנד''ד, כשאמר האב למוסד הולך לת''ת הוי כזכה לת''ת. אלא דבשלמא אילו לקחו מעות מזומנים מהאב ע''ד למוסרם לת''ת שפיר הוי זכייה במעות, אלא הכא לקחו צ'ק מהאב, ומסרו ממון אחר שלהם לת''ת, והרי מעות מותרים אלו שייכים למוסד ואין המוסד יכול לזכות בשלו עבור אחר. אבל עדיין איכא זכייה בשעה שהמוסד מסר המעות לשליח ואמר הולך לת''ת, כיון דהיה צדקה ואסור לחזור בו י''ל דהוי כזכי.
אלא דלכאורה יש לחלק בין הנודר עצמו שאמר הולך דהוא אסור לחזור בו, דאז אמרינן דהוי הולך כזכי, לבין המוסד שאמרו הולך, דהמוסד לא נדר, ואין עליו איסור לחזור, וממילא ל''א בזה הולך כזכי.
וא''כ בין במשיכת המוסד ובין במשיכת השליח את המעות נראה דלא זכו בהם עבור הת''ת. דהרי במשיכת המוסד, קנה המוסד את הצ'ק לעצמו ותמורתו מתחייב מעות לאחר אבל אינו זוכה מעות אלו לאחר. ובמשיכת השליח הוי כמו כל הולך מתנה זו לאחר דלא הוי כזכי. ואע''פ דהכא המעות הוו לצדקה מ''מ המוסד שאמר הולך אינו חייב צדקה, רק האב חייב צדקה. ולכאורה לפי מה שביארו האחרונים הנ''ל האי דינא, לא דמי למש''כ בשו''ע כשמחייב א''ע צדקה לעני ואומר הולך לעני זה דהולך כזכי.[28]
ע''י פדיון הצ'ק נוצר חוב ודינו כמלוה דהולך כזכי
אלא דלכאורה נראה, דאדרבה, דאע''פ דאין המוסד חייב את הצדקה מ''מ כשמוסר לשליח ואומר הולך מעות אלו לת''ת, ודאי הוי הולך כזכי כמו בכל חוב וא''י לחזור בו.
דהרי בנד''ד האב מסר צ'ק למוסד שיפקיד בחשבון המוסד, וממילא נוצר עי''ז חוב כספי שחייב המוסד להחזיר לאב, והאב אמר למוסד למסור חוב זה לת''ת, נמצא דמה ששולחים המעות לת''ת הוא בגדר פרעון חוב לאב. וא''כ דל מכאן הענין של צדקה, כל השליחות הוא כהולך לפרוע מלוה, דע''ז ודאי אמרינן הולך כזכי כמש''כ בקכ''ה ריש ס''ה. ולכן נראה דזכה השליח עבור הת''ת.
אלא דעדיין יש מקום לפקפק בזה עפמש''כ הסמ''ע ס''ק כ''ב והש''ך ס''ק כ''ה, דהחילוק בין חוב למתנה לענין הולך כזכי הוא דבחוב הוי של המקבל וקל יותר לזכות בזה משא''כ מתנה שבא עכשיו לזכות בממון שאינו שלו, ולכן בעינן לשון מבורר.
ובנד''ד דהחוב שייך לאב, ולא לת''ת, אפשר דאין השליח יכול לזכות עבור הת''ת דמעולם לא היתה שלהם. אבל נראה דהקצות[29] הנתיבות[30] והמחנ''א המובא שם בנתיבות, לא הבינו החילוק בין מלוה למתנה כך, דהרי פירשו דאף נדר ושבועה שחייב לקיים הוי כחוב אע''פ דלא נעשה של המקבל ע''י הנדר. וגם דברי הסמ''ע והש''ך גופא צ''ב, דהרי גם בחוב לא הוי של המקבל כלל. ויותר נראה לפרש כוונת הסמ''ע והש''ך דמאחר שהנותן מרגיש חוב ע''ע להחזיר דבר שהיה פעם של המקבל, כשאומר לשליח הולך, מסתמא כוונתו היתה שיזכה עבור המקבל.[31]
ולפ''ז גם בנד''ד מאחר דהמוסד חייב כסף תמורת הצ'ק לאב, והאב מורה להם למסור לת''ת, כשנתנו לשליח ואמרו הולך, הוי הולך כזכי.
ועוד נראה, די''ל דאי''ז כחוב מהמוסד לאב והאב אומר למוסד שיפטר מחיובו כשישלם לת''ת, אלא משעבודא דר''נ המוסד חייב ממש לת''ת. דהרי הט''ז בריש רמ''ג חידש דכשנודר שמעון מעות לגזבר, והגזבר גובה עבור לאה, א''כ לאה יכולה לגבות המעות משמעון משעבודא דר''נ אף ששמעון לא ידע שהגזבר גבה הצדקה עבור לאה, ע''ש.[32] ושמעינן מזה דגם בנדר של צדקה נוצר שעבוד ושייך שעבודא דר''נ. וא''כ, מאחר דהמוסד חייב לאב, והאב נדר צדקה לת''ת, א''כ הת''ת יכול לגבות מהמוסד משעבודא דר''נ, א''כ נראה דחוב המוסד הוא ישר לת''ת, ואמירת הולך לת''ת של המוסד לשליח הוי הולך כזכי ככל הולך של חוב למלוה.[33]
לכן נראה דכבר זכה הת''ת במעות צדקה אלו במשיכת השליח.[34] לכן צריך האב למסור המעות לבעלים שלהם דהוא הת''ת. [35]
BookID: 4 Chapter: 125, 212, 255
[1] נראה דלשון "נא להביא מעות אלו" דינו כהולך מנה לפלוני הנזכר בש''ס ופוסקים.
[2] כלומר אם אמר שחשב בלבו לתת צדקה אז כופין אותו לקיים, ומחייבין אותו לקיים מחשבתו. כך ביאר הח''ס בשו''ת יו''ד רמ''ג והובא בפת''ש ס''ק ט''ז.
[3] אולם בפת''ש ס''ק ט''ו הביא מתשובת אש דת דמפרש כוונת הרמ''א דבמחשבה לחודיה אין שום חיוב עליו כמו בכל נדר ושבועה דאינו כלום אם לא הוציא בשפתיו. אך אם הוציא בשפתיו ליתן צדקה ולא הוציא מפיו מהו שרוצה ליתן או כמה, וחשב במחשבתו על דבר או סך ידוע אז צריך לקיים מה שחשב עכ''ד.
אלא דמשו''ת ח''ס יו''ד רמ''ג משמע דהבין הרמ''א כפשוטו וג''ז הובא בפת''ש ס''ק ט''ז, ועוד דלשון השו''ע בחו''מ רי''ב לא משמע כשו''ת אש דת דכתב וז''ל ולא הוציא מפיו כלום עכ''ל.
[4] יו''ד ח''ב סימן פ''ב.
[5] יו''ד ח''ב סימן ק''ט.
[6] כן פסק בספר צדקה ומשפט פ''ד ס''ק י''ג. ורק את''ל דאיכא קנין ע''י האמירה, א''י לשנות מעני לעני דכבר זכה הראשון, ולקמן יבואר.
[7] עיין שו''ת מהרש''ם ח''א ס''ס ר''א.
ולענין אם צריך דוקא פתח או סגי בחרטה-עיין ש''ך רנ''ח סק''ד בשם שו''ת ר' בצלאל אשכנזי סימן ט''ו שנדרי צדקה אינן ניתרין אלא בפתח דמשוי לנדר טעות מעיקרו, אבל לא בחרטה. אמנם מדברי המלחמות הובא בש''ך רנ''ה סק''ו מבואר שניתרים נדרי צדקה אף בחרטה. וע''ע מחנ''א הל' צדקה סימן ה'.
[8] ובגליון רע''א יו''ד רנ''ח ס''ו ובפת''ש שם סק''ח הביאו מש''כ ברדב''ז ח''א סימן קל''ד שהחכם המתיר נדר זה מנדים אותו מפני שמפסיד את העניים.
[9] ח''ד קל''ד (אלף ר''ד).
[10] סימן ר''ל.
[11] לכאורה אין לחלק בין צדקה לעניים לצדקה למוסד ישיבה או רפואה וכדומה, וכמו דלמ''ד אין משנין מעני לעני ה''ה דאין לשנות מת''ת זה לת''ת אחר. וכן משמע ממהריט''ץ סימן ע''ט.
ועיין בח''ס יו''ד סימן רמ''ב.ב דכשנודר לביהכ''נ שייך אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אפילו אם אנשי העיר עשירים ויכולים לבנות ביהכ''נ מכספם, מ''מ כל שאחד נדב לביהכ''נ חשיב אמירה לצדקה המחייבו כשאר נדבה לעני. וכאמור, נראה דה''ה לביה''מ ולת''ת.
[12] אלא דצ''ע מקצוה''ח סימן פ''ז ס''ק כ''א דכתב דהעיקר כמש''כ בסימן רי''ב דאמירה לעני אינו יכול לשנותו לעני אחר. והלא בסימן רי''ב מסיק דיכול לשנות לעני אחר.
והנה בקצוה''ח סימן רי''ב סק''ד ביאר דיסוד המחלוקת הוא אי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בהקדשות שלנו, בצדקה לעניים וכדומה או לא, ונראה דעת קצוה''ח דס''ל דלא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בהקדשות שלנו. עיין קצוה''ח רמ''ג סק''א דהביא דברי הטור (בסימן רמ''ג ובסימן קכ''ה) דאם המקבל עני אינו יכול לחזור בו משום דאמירתו וכו' וע''ז הביא הקצות דברי הב''י דאין דברי הטור מכוונים שלא אמרו אמירה לגבוה אלא לגבי הקדש אבל עני הדיוט מקרי.
וכ''כ בקצוה''ח סימן רנ''ה ססק''ב לדינא וז''ל ובנודר לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואינו עושה קנין אלא דצריך לקיים נדרו משום בפיך זו צדקה עכ''ד. וכ''כ בקצוה''ח סימן ר''נ סק''ו. לכן נראה דשיטת הקצות היא דיכול לשנות מצדקה לצדקה, ומש''כ בסימן פ''ז צ''ע.
ובח''ס ג''כ נראה כסותר א''ע בד''ז. עח''ס חו''מ ס''ס קט''ו דנראה שסובר שמותר לשנות לעני אחר וביו''ד רל''ז כתב שדעת רוב הפוסקים שאסור לשנות. וע''ע ח''ס יו''ד רמב.ב דשייך אמירתו לגבוה בבנין ביהכ''נ.
ועט''ז חו''מ ר''ס רמ''ג דנראה דס''ל דא''י לשנות לעני אחר. וע''ע בגליון רע''א על יו''ד רנ''ח סי''ב וגליון מהרש''א שם.
ומסקנת הרדב''ז נראה דא''י לשנות אבל במחנ''א סימן ז' דצדקה נראה דיכול לשנות מעני לעני.
ובאמת מקור פלוגתא זו מצאנו בראשונים. כבר הבאנו דעת הטור דלאו דוקא בהקדש גמור אמרינן אמירה לגבוה וכו' ובדרישה סימן ר''נ כתב דכן הוא דעת הרא''ש ג''כ. וכ''כ בהגהות מיימוני פי''א מזכייה אות ד' דא''א לשנות הנדר דאמירתו לגבוה וכו', הובא בקצוה''ח רי''ב סק''ד.
ומאידך, איכא תשובת הרשב''א ח''א תקס''ג דאין בהקדש עניים דין אמירתו לגבוה.
ונראה דהאחרונים הרחיבו פלוגתא זו לנדר לביה''מ וביהכ''נ, דחד טעמא אית להו. וכמו דמסתפקינן בצדקה לעניים, ה''ה דיש להסתפק בצדקה לביה''מ דתרווייהו לאו הקדש גמור הם.
ולכן דנו הפוסקים במי שנדר מעות לבנין ביהכ''נ ורוצה לשנות לביהכ''נ אחר, ובאשה שנדרה פרכת לביהכ''נ ורוצה לשנות לביהכ''נ אחר, וכן המקדיש ס''ת לביהכ''נ מסויימת ואח''כ רוצה לשנות, וכן מי שרצה לתת עצי חיים לס''ת בביכ''נ מסויימת ובא אחר וקדם ונתן, בכל אלו יש מקום להתיר ליתן למקום אחר, דלא קנה מקום הראשון ואין כאן כי אם נדר, ובנדר כ''כ דיכול לשנות לצדקה אחרת. ונראה דרוב פוסקים ס''ל דל''א אמירתו לגבוה אלא בהקדש גמור.
עיין שו''ת מהרי''א אסאד יו''ד סימן שי''א, מהרש''ם ח''ה סימן פ''ד, מנח''י ח''ד סימן כ''ט, שבט הלוי ח''ה סימן קמ''ה. וכולם מקילים לענין ביהכ''נ וביהמ''ד דל''א בזה אמירתו לגבוה, וכ''נ דעת קצוה''ח כמשכ''ל.
חזרה תוך כדי דיבור כשנודר לעניים, לביה''מ או לת''ת
והנה איכא עוד נפק''מ במחלוקת זו מלבד ענין שינוי מצדקה לצדקה, והוא לענין חזרה תוך כדי דיבור.
עסמ''ע סימן רנ''ה סק''ח וסקי''ד דדעת הסמ''ע דבהקדש יכול לחזור בו תוך כדי דיבור כמו בכ''ד, וכ''ה מסקנת הש''ך שם סק''ה. אבל בקצוה''ח שם סק''ב הביא דעת כמה ראשונים דס''ל דלא מהני חזרה בהקדש תוך כדי דיבור, והטעם משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט. ואע''ג דגם גבי מסירה להדיוט מהני חזרה תוכ''ד כמבואר בחו''מ קצ''ה ס''ז, היינו משום דמסירה בלא אמירה אינו קנין, וגם אמירה לחוד בלא מסירה אינו קנין, לכן כשחוזר מאמירה תוכ''ד נשאר מסירה בלא אמירה, אבל בהקדש אמירה לחוד הוי קנין ומשו''ה לא מהני חזרה מהאמירה. וכן ס''ל לקצוה''ח שם לדינא וכ''נ מנתיבות שם סק''א.
ומוסיף בקצוה''ח שם דבהקדשות שלנו לעניים שאין בהם קדושת הגוף, ול''א אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אינו אלא נדר, ולא עדיפא מנזירות דמהני חזרה.
אולם בפת''ש שם סק''ג וביו''ד רנ''ח סק''ז כתב בשם שו''ת ושב כהן דגם בצדקה לעניים אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וממילא לא מהני חזרה אף תוכ''ד.
וע''ע בש''ך סימן פ''ז ס''ק נ''א דמבואר דס''ל דאמרינן אמירתו לגבוה אף בהקדש לעניים, ולכאורה לפ''ז לדעתו א''א לשנות לצדקה אחרת. אבל לענין חזרה תוכ''ד כבר כתב ברנ''ה סק''ה דאף בהקדש גמור יכול לחזור תוכ''ד, וא''כ ה''ה דהכי ס''ל לענין הקדשות שלנו.
[13] כעי''ז כתב בשו''ת אמרי יושר ח''א סימן ע''ז דהמקדיש ס''ת לביהכ''נ לא שייך בו אמירתו לגבוה כיון שהס''ת בלא''ה כבר קדוש כמ''ש המהרי''ט יו''ד סימן ה'. וכן משמע בשו''ת מהר''ם שיק יו''ד רל''ו. וכ''כ בצדקה ומשפט פ''ט סק''ג.
אלא דלכאורה אי''ז אלא היכא דקודם הפריש הצדקה ואח''כ בא לייחדם לת''ת פלוני, דבזה י''ל דליכא אמירה לגבוה או חלות נדר, אבל אילו הקדיש מעות חולין לצדקה ומיד ייחדם דמיועדים לעני פלוני או למוסד מסויים, דאז למ''ד דאמרינן אמירתו לגבוה בהקדשות שלנו, מיד זכה העני או המוסד שנתפרט כמו דאמרינן בהקדש גמור. וה''ה למ''ד דלא חל קנין בהקדשות שלנו באמירה גרידא, אלא הוי נדר, מ''מ חל הנדר לענין דצריך לתת המעות לעני פלוני ולמוסד המסויים. (ואף נוצר שעבוד לעני פלוני ע''י הנדר כמש''כ הט''ז ריש סימן רמ''ג.)
לכן בנד''ד שקודם הפריש מעשר כספים לצדקה, ואח''כ רוצה לייחדם לת''ת פלוני י''ל דאין כאן אמירה לגבוה בין לענין קנין, בין לענין נדר.
[14] סימן מ''ט ד''ה שוב מצאתי. וכ''נ מאמרי יושר ח''א סימן ע''ז דגם דין נדר לא חלה ע''ז.
[15] ומ''מ נראה דאסור לחזור בו משום מחוסר אמנה כמתנה מועטת לעשיר. עיין באמרי יושר הנ''ל. וכעי''ז כתב בשו''ע הרב בקונטרס אחרון להלכות מכירה ומתנה סק''א שכתב לענין מתנות כהונה לכהן עני דטובת הנאה הוי כמתנה מועטת לעשיר. ונראה דה''ה בטובת הנאה דצדקה. וע''ע בספר צדקה ומשפט פ''ט סק''ג וס''ק פ''א.
אלא דלכאורה כ''ז שייך דוקא כשמקבל טובת ההנאה ידע מההבטחה. אולם בנד''ד נראה דלא שייך מחוסר אמנה דהרי לא ידע הת''ת על הנדבה. דמסתברא דאין דין מחוסר אמנה מחמת שחייב א''ע בדיבור וצריך לעמוד בדיבורו אף כשלא שמע אחר, אלא דיסוד דין מחוסר אמנה משום שישראל חבירו סומך עליו ובוטח בו. (מש''כ ישראל חבירו היינו ע''פ מש''כ במשפט שלום למהרש''ם סימן ר''ד דמדייק מסוגיא דבכורות י''ג דאין דין מחוסר אמנה מהבטחת ישראל לנכרי, ומדין זה גופא שמעינן דהקפידא מחמת סמיכת חבירו עליו ולא מחמת שצריך לקיים מה שהוציא מפיו, דא''כ מ''ש ישראל או נכרי). הרי העַוְלָה היא להיות כזבן ואיש שאינו נאמן, ואי''ז שייך אא''כ חבירו שמע ממנו הבטחתו וסומך עליו.
[16] ובגליון רע''א שם ובפת''ש סק''ח הביאו מש''כ ברדב''ז ח''א סימן קל''ד שהחכם המתיר נדר זה מנדים אותו מפני שמפסיד את העניים.
[17] סימן ט''ו דף נ:.