יד פועל כיד בעה''ב קיצור ביאור מחלוקת מחנ''א ונתיה''מ קפ''ח

למחנ''א שלוחין סימן י''א דין יד פועל כיד בעה''ב דמי ליד עבד כיד רבו שגופם קנוי לרבם דשכירות הוי ממכר ליומיה, וממילא קנינו של פועל מהני לרבו אף שהוא חב לאחרים. וממילא פועל א''צ לכוין לזכות לבעה''ב ואף אם מכוין לזכות לעצמו מהני משא''כ בשליחות דלא מהני בחב לאחרים או כשמכוין לזכות לעצמו. ויסוד דבריו דשאני פועל מחמת קנין הגוף כבר מבואר בריטב''א ב''מ (י.).[1]
וע''ע רע''א מהדו''ת קל''ט ושעה''מ ק'''פ פ''ב הי''ד דאף מי שפסול לשליחות מ''מ אמרינן ביה ידו כיד רבו. ובמחנ''א מחדש דמהני אף לקיום מצוות כמו עשיית מעקה ע''י פועל נכרי, קיים מצותו ומברך עליו כאילו הוא עשאו. וכ''ה לענין שאר מצוות (מירוח הכרי, הקרבת ק''פ, גלגול חלה, כתיבת ס''ת [עיין מנ''ח מצוה אחרונה], סמיכה על הקרבן והפרשת חלה.( אולם רע''א הגיהה על המחנ''א דמהני רק לענין ממונות ולא באיסורים ומצוות, ונראה דר''ל כיון דכל הטעם משום דגופו קנוי אי''ז שייך אלא שממונו שלו ולא לקיום מצוות. והביא ראיה דעבד פסול לשליחות על גט ומשמע דאף לרבו אינו יכול ליעשות שליח. וכ''כ הח''ס ח''ו ליקוטים סימן י''ט וח''א או''ח סימן קע''ו.
אלא עיין מחנ''א שכירות פועלים סימן א' דלא כו''ע ס''ל דפועל קנוי לבעה''ב כמו שעבד קנוי לרבו, וא''כ דבריו בשלוחין אינו מוסכם לכו''ע.[2]
והנה הנתיבות חולק ע''ז וס''ל דאין גופו של פועל קנוי לבעה''ב, עיין נתיה''מ ר''ג סק''ז, וממילא מפרש הא דיד פועל כיד בעה''ב בע''א, עיין ק''ה סק''ב. וס''ל הבעה''ב זוכה בממון שנכנס לרשות הפועל, וממילא לא שייך היכא דהפועל אין לו כח ויד לזכות לעצמו. וזה נפק''מ בין המחנ''א לנתיה''מ, דלמחנ''א מעשה הפועל מתיחס לבעה''ב, ולנתיבות צריך לזכות לעצמו קודם. וכ''ד התומים כנתיה''מ (סימן ק''ה). (לענין יד עבד כיד רבו אפשר דנתיה''מ מודה למחנ''א).
וגם דרך זה אינו כ''כ מחוור, עיין חי' ר' שמעון שקאפּב''מ סס''ד וסימן י'. ואולי יש לבאר ע''פ או''ש (שכירות פועלים פ''ט הי''א).
הנתיה''מ בסימן קפ''ח כתב מהלך אחר בדין יד פועל כיד בעה''ב, דיש קנין כשדבר הוגבהה מכחו, ובכה''ג קונה אף אם אין החפץ בידו. ולא מהני מדין חצר דהוי חצר מהלכת. אבל פועל שמושכר ע''י בעה''ב ומשועבד לו חשיב הוגבהה מכח בעה''ב, ונקנה ישר לבעה''ב. אבל כשאינו פועל אלא שליח לא חשיב כמוגבה מכח המשלח דשליח אדעתא דנפשיה, ולא קני אלא מדין שליחות.
והקשה ר' שמעון בגיטין סימן ד', וכן הקשה באמרי בינה קונטרס דיני קנינים סימן י''ט (ע''ש בכל הסימן יסודות בענין זה), דלא מצאנו שבעה''ב צריך לעמוד אצל החפץ הנקנה לו ומשמע דאף אם אינו מכוין עדיין נקנה לו, וע''כ כוונת הפועל מהני לקנין, וממילא מוכרח דהפועל לבדו עושה הקנין ולא בעה''ב, ודלא כהבנת הנתיבות דההגבהה נחשבת כנעשה ע''י בעה''ב ומכחו.
ועוד יש להקשות משטמ''ק ב''מ י. שיטת הרמ''ך דפועל זוכה לבעה''ב בד' אמותיו של הפועל. ולנתיה''מ זה לא שייך, ובעינן שיהא נכנס לרשות בעה''ב דוקא.
עוד הקשה באמרי בינה דלנתיבות בעינן שהאדון יצוה לפועל להגביה, וא''כ מדוע מציאת פועל שייך לאדון, דדוחק לומר שציוהו להגביה.
מ''מ בין למחנ''א בין לנתיה''מ דין יד פועל כיד בעה''ב אינו מדין שליחות אלא ע''א הוא כל חד לפום שיטתו. והנתיבות אף הוכיח את זה דשליח שהגביה מציאה לחבירו לא קנה אבל בפועל קנה. אמנם אי''ז מוסכם באחרונים ויש דס''ל דהדבר תלוי בשליחות. עיין מהרי''ט אלגזי (בכורות פ''ד אות נ'), פנים מאירות בחידושיו על ריש פ''ב דקידושין, ושואל ומשיב (מהדו''ק ח''ב סי' ק''י) ושעה''מ (תרומות פי''א הי''א), וס''ל כיון דמשעובד לרבם הוי ממילא כשלוחם, ולכן דוקא כששכרם למצוא מציאות הוי כשלוחם דעכ''פ משועבדים לענין זה. ואע''פ דס''ל דיד פועל מדין שליחות מ''מ אף מי שפסול מדין שליחות מ''מ יכול להיות פועל או עבד וכיד רבו. וכ''כ בנו''ב מהדו''ק חו''מ סימן ל''ז וביאר דנתמעט מאתם גם אתם שליחות רגילה אבל שליחות דאתי בע''כ הוא שליחות אלימתא לא נתמעט מקרא דאתם. וכל שהשליח מוכרח לעשות רצון המשלח הוא עומד לרשותו יותר מסתם שליח שעושה ע''פ רצונו ודעתו.
והנה נתיה''מ לפי דרכו העלה דאף אם הפועל לא התכוין כלל לקנין, אם הבעה''ב התכוין לקנין, קנה בעה''ב כיון שנחשב שבעה''ב בעצמו הגביה. ואפשר דהאי דין אמת
אף לאחרונים דס''ל דדין יד פועל כיד בעה''ב הוא מדין שליחות (דלא כמחנ''א ונתיה''מ), מ''מ שפיר איכא לקיים פסק הנתיבות, ולא מטעמיה, ע''פ מש''כ בקצוה''ח ער''ה סק''ג דכל שליח שעשה מעשה קנין למשלח ולא התכוין לקנין כלל והמשלח התכוין לקנין, הרי המשלח זוכה עי''ז. וממילא אף אם הפועל לא התכוין לקנין (והוא כשליח לשיטת כמה מהאחרונים), כל שבעה''ב התכוין לקנין קנה מדין שליחות.


[1]וע''ע מחנ''א סימן ב' משכירות פועלים שכתב בדעת הריטב''א שמועיל קנין בפועל שלא יוכל לחזור בו שחייב עצמו בכך ונעשה עליו חוב לעשותו בין ע''י עצמו בין ע''י אחרים אם לא יוכל לעשותו, והוי כשאר חיוב שאדם מתחייב לחבירו, ומשמע דאין שום קנין חל על גופו. וצ''ע בדעת הריטב''א.
[2]עיין נתיבות של''ג סק''ו וקצוה''ח שם שיש ראשונים הסוברים דכל פועל גופו קנוי כע''ע, וס''ל לנתיה''מ דבזה נחלקו רב ור' יוחנן בירושלמי, והכריע הנתיבות שאין קנין בגופו של הפועל. וכן מבואר בש''ך סימן של''ג ס''ק כ''ה וס''ק מ''ז.
אולם אם עשה קנין המועיל ס''ל לראב''ד דיש קנין בגופו של הפועל (עיין קע''ו ס''ג), ועיין נתיה''מ קע''ו סק''א וקצוה''ח של''ג סק''ה דמשמע דאף הרמב''ם מודה שמועיל קנין בגוף הפועל.