Table Manners
Question:
Is it an aveira to sit on a dining room table? I have heard that a table is likened to a mizbeach and one shouldn't do it, but is it an actual prohibition?
Answer:
The common saying that one should not sit on a table because a table is like a mizbeach is partially true. The Ramo (O.C. 167:5) states that one should bring salt to the table before eating bread. Every korban on the mizbeach required salt; similarly, ever since the churban Beis Hamikdash, every meal that includes bread at a table requires salt.
A table one dines at is compared to the mizbeach and the bread that is eaten is compared to a korban. The analogy is based on the Gemara (Berachos 55a) that teaches: In the time of the Beis Hamikdash, the mizbeach aided in atonement; today bread served on a table can assist in atonement. Whether by sharing a meal with less fortunate people or by learning Torah at the table, one can gain atonement similar to that provided by a korban on the mizbeach.
Thus, we see that a table is like a mizbeach. That part of the common saying is true. The prohibition of sitting on a table, however, is not found in any primary source that we have.
The Sefer Chasidim (920) tells the story of a man who used his table regularly for sefarim. When he needed the table for a meal, he would remove the sefarim. Once his son stepped on the table, and upon alighting from the table, a knife lacerated him. The father attributed the punishment to his lack of respect towards a table that was used for sifrei kodesh. Most probably, the well-known "prohibition" you refer to, is rooted in this anecdote.[1] Technically, however, it should be limited to stepping on a table regularly used for sifrei kodesh. Besides, it is debatable whether the dangers and prohibitions mentioned in Sefer Chasidim were meant for the wider public.[2]
Although there is no source to prohibit sitting on a dining room table that is not regularly used for sefarim, the mere fact that people say one should not sit on a dining table, may be enough of a reason to avoid doing it.
The Yerushalmi teaches that one should be careful of situations that other people consider dangerous.[3] A person should avoid doing something that people believe could lead to a catastrophe, so just because people say something can sometimes be a reason to follow it.[4] In this case, however, I don't think people associate sitting on tables as a dangerous behavior. It is viewed as disrespectful to the mizbeach and for that concept there is no primary source.
Therefore, it is not a prohibition.
BookID: 1 Chapter: 167
[1] בספר יוסף אומץ אות ס''ד כתב דלא יפסע על השלחן כי השלחן דומה למזבח ומקורו מספר חסידים. אמנם מספר חסידים הנ''ל מבואר דאמר האב פשעי גרם שהנחתי בני לפסוע על השלחן שהיו עליו ספרים.
[2] ובכלל, פלפלו הפוסקים אודות כמה פרטים מהצואה אם הם רק לבניו או רק לבני מקומו או לדקפדי במילי כאלו. ואביא כמה תשובות מגדולי עולם ע''ז.
בשו''ת מהר''ם מינץ סימן ע''ט אם יכולים להתיר נדרים שנדר אדם בעת צרה מאחר שנשמע מפי ריה''ח שסכנה להתיר נדרו שקבל עליו בעת חליו או בעת צרה, ומהר''ם מינץ כותב לשואליו שאין איסור בזה, וגם כל צוואות מריה''ח לא נתפשטו ורובם בטילות. ובשב יעקב אהע''ז סימן כ''ב ששמע מכמה גדולי הרבנים שלא הקפידו על השתוות שם החתן והחותן, ואפילו לכתחילה שרי.
ובנו''ב מהד''ת אהע''ז סימן ע''ט כשנשאל ע''ד השידוך שנשתנה שם החתן בחליו ועי''ז היה כשם אבי הבתולה, השיב, דע תלמידי החביב ויהיו הדברים הללו חקוקים על לוח לבך לזכרון, הכלל הגדול שאין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד והאומר דבר לסתור קוצו של יו''ד מדברי התלמוד לא יחשב בכלל חכמי ישראל. ואמנם כשאנו מוצאים אחד מחכמי ישראל המוחזק בתורה וביראה בלי ספק, שכתב בספר דבר הסותר לדברי התלמוד חייבין אנו למשכוני נפשין לתרץ דבריו שלא דיבר רק לשעה או למשפחה פרטית ודברי התלמוד הם על הכלל. וכיוצא בזה אנו מוצאים לרבינו יהודה החסיד בצוואה שלו, דברים שכמעט אסור לנו לשומעם, כי הוא אומר שלא ישא בת אחותו ובגמרא אמרו שהיא מצוה, הוא אומר שלא ישא אב ובנו שתי אחיות ורב פפא ובנו נשאו שתי בנות של אבא סוראה, הוא אומר שלא ישאו ב' אחים שתי אחיות ובגמרא שמונים זוג אחים כהנים נשאו שמונים זוג אחיות כהנות ותרי בנתיה דרב חסדא הוי נסיבי לרמי ולמר עוקבא בר חמי, וכיוצא בזו בצוואה, ואם היה החסיד מצווה צוואה זו לכל ישראל הרי הוא סותר לדברי התלמוד והיה אסור לנו לקבל דבריו כלל. אבל האמת יורה דרכו כי החסיד לזרעו אחריו צוה לדורי דורות, כי ראה ברוח הקודש שזרעו לא יצליח בזווגים כאלה, ובזה אינו סותר דברי התלמוד, והוא על הכלל ודברי החסיד על הפרט עכ''ל.
וכה''ג כתב הח''ס ביו''ד קל''ח דמה שנמצא בבאה''ט יו''ד סימן קע''ט בשם צוואת ר' יהודה החסיד שיש סכנה לבונה אבנים וגם לבונה בית במקום שלא היה שם בית מעולם וכו' טוב יותר שלא לחוש לדבריו האלו וכיוצא בהם כלל, דברים שלא הוזכרו בש''ס ופוסקים, ולא ר' יהודה חסיד חתום עלייהו וכו' עכ''ל.
והנה דבריו האחרונים שמפקפק אם יצאו הדברים מר' יהודה החסיד אינו מסתבר שתלמידיו של ריה''ח העידו על הצוואה, ונזכר ברבינו ירוחם ס' אדם וחוה נתיב כ''ח, וברוקח, ואורחות חיים ובתשב''ץ. אבל דבריו המבטלים קיום הצוואה להמון עם מצטרף עם שורת הרבה מגדולי עולם הנ''ל.
ולכן אף אם נתייחס מאמר העולם לר' יהודה החסיד, י''ל מאן דלא קפיד לא קפדינן עליה.
[3] עיין ירושלמי תרומות פ''ח ה''ג דצריכין למיחש למאי דברייתא חוששין, וע''ע בספר חסידים רס''א שכל דבר שתופסין אותו בחזקת סכנה אפילו אינו מקום סכנה מזיק, לפי שלשון בני אדם ועינם מזקת, וע''ע במנח''י ח''ט סימן ח:ז שכתב עד''ז דצריך ליזהר בדבר דאמרי אינשי שגורם לשכחה, ולכן יש ליזהר מלאכול פרוסה מסוף הלחם. ויש לחלק בין דבר שהוא סכנה לדבר שגורם שכחה.
[4] It may truly be dangerous even though he is unaware of the danger. Alternatively, even if there is no real danger, for those who are concerned about ayin hora and the power of the spoken word, the fact that something is said to be and viewed as dangerous is reason enough to avoid it. See note 3.