This is Menachem – I mean Mark
Question: I work in a phone calling center and I speak with gentiles around the world. Many of the workers go by fictitious American names so that the customers can easily pronounce and spell them. For example, my phone name is Mark Shane. If a customer wants to reach me or complain about me to my superiors, the office knows how to identify me. Is this a violation of the positive mitzva to stay far away from falsehood?
Answer:
There is no prohibition of sheker in this situation. The falsehood the Torah is referring to is giving people a false impression about something that makes a difference to them.[1]
BookID: 4 Chapter: 75
[1]
בגדר איסור שקר ואם אסור לשקר לנכרי
עיין מג''א קנ''ו בשם ספר החסידים (תכ''ו) דשייך מדבר שקר תרחק גם כשמטעה נכרי. וכן משמע מלשון הרמב''ם בפיה''מ למסכת כלים (פי''ב מ''ז) וכתב בשו''ת חוט המשולש סימן ט''ו ד''ה איברא דאין טעם לחלק באיסור מדבר שקר תרחק בין נגד ישראל לנגד נכרי. ונראה משום דיסוד המצוה שיקנה היהודי מדת האמת בלבבו וכשיוציא מלבו מדת השקר יהיה רחוק מלשקר. ועיין בספר החרדים (מ''ע פ''ד מצוה כ''ו) מצות עשה לדבר אמת אפילו במילי דעלמא דליכא דררא דממונא עכ''ד משמע דתכלית המצוה שידבר אמת וא''ש לפ''ז דאין נפק''מ אם מטעה יהודי או נכרי דאין זה מצוה בין אדם לחבירו שלא יהא אדם מישראל מוטעה ע''י אחר אלא הוא מצוה בין אדם לעצמו.
והנה איכא כמה דיעות באיסור שקר ונקטתי לדינא כשיטת החרדים הנ''ל דשייך האיסור אף במילי דעלמא. וכ''נ דעת הרבה ראשונים ואחרונים. עיין תשב''ץ בזוהר הרקיע מצוה קנ''ט, יד רמ''ה ב''ב קע''ב:, מחבר יו''ד סימן ת''ב סי''ב, הח''ח בפתיחה עשין י''ג ובכלל ו' סכ''א וכ''ב וע''ע מ''ב קנ''ו, שו''ת הרמ''א סימן י''א, שאילת יעב''ץ ח''א סימן ה' (בא''ד וכי תימא), עיין ערוך לנר יבמות סה:, ובחזו''א פ''ד מאמונה ובטחון אות י''ג וז''ל אף השינוי שאינו משמש לגורם של אונאה בסיפור דברים של מה בכך בשם שקר יכונה ובכלל עון השקר הוא עכ''ל.
עיין פי' ר' ירוחם פישל פערלא בביאורו לרס''ג מ''ע כ''ב דהביא הרבה ראיות דליכא איסור שקר כלל בדברים בעלמא, ורק בב''ד איכא האזהרה כמבואר בשבועות לא. ובין ראיותיו הביא הא דשרי לכתחילה להקנות בקנין אודיתא כמבואר בב''ב קמט. (ובחכמת שלמה גיטין יג: כתב דבאמת יש בזה איסור שקר). וי''ל דכיון דאינו אומר כדי לרמות ולשקר שום אדם דשניהם יודעים שאומר כן כדי להקנות אין בו איסור שקר. (וע''ע בשו''ת חוט המשולש סימן ט''ו ד''ה איברא דגם נקט דליכא איסור שקר אלא בב''ד עכ''פ לדעת רש''י והרמב''ם פט''ז מהלכות טוען). וע''ע בספר יראים מצוה רל''ה דמשמע דס''ל דליכא איסור שקר אא''כ מזיק או גורם רעה לחבירו. אמנם מאחר דמשמע דהמחבר והרמ''א מסכימים לאסור שקר בדברים בעלמא וכן הכריע הח''ח והחזו''א לכן נקטתי כשיטה זו.
נמצא דיסוד המצוה היא הקנאת והחזקת מדת האמת וגדר המצוה שלא ידבר דברי שקר להטעות בנ''א בדבר שאינו אמת. ולכן אף אם יש בו מדת השקר בלבבו אבל אינו מדבר שקר לא עבר על האיסור.
מה הדין אם רוצה לשנות שמו להעלים שהוא יהודי כדי שהנכרים לא ימנעו מלקנות ממנו
והיכא דהנכרי שונא ישראל ואילו היה יודע הנכרי דהמוכר הוא יהודי לא היה רוצה לקנות ממנו, ומהאי טעמא רוצה היהודי להסתיר שמו האמיתי ובודה שם נכרי, אע''פ דאין כאן מרמה בעצם המקח דהרי אין נפק''מ בסחורה ולא דמי להא דאסור למכור לנכרי נבילה בחזקת שחוטה (חו''מ רכ''ח ס''ו), מ''מ לכאורה יש בזה איסור, דהרי גרם להטעות אדם אחר שיאמין דבר שקר. ואילו היה יודע האמת היה מתנהג אחרת. אמנם לאחר התבוננות אפשר דאי''ז בכלל שקר. די''ל דאיסור שקר היינו כשנותן לחבירו מידע מוטעת שאיננו אמת, אבל אם מסתיר האמת ואין לשומע ידיעה כלל על הענין אין כאן שקר. דהצעת דבר חדש שאיננו אמיתי הממלא מקום האמת היינו שקר אבל העלמת האמת מבלי להחליפו בדבר אחר הנוגדת האמת אפשר דלא הוי שקר. דכבר בארנו דמה שאומר שם אחר כשלעצמו אין בו הטעייה כלל דאין נפק''מ לקונה אם שמו של המוכר מכלוף מרדכי או דוד ויכול לבחור בשם הקל יותר, רק מה שהיה שייך להיות בכלל איסור שקר הוא ההטעייה שאיננו יהודי אם הוא באמת יהודי, כי בזה יש נפק''מ לנכרי אם הוא שונא ישראל. אבל אם אינו מטעהו לחשוב שהוא נכרי אלא מסתיר זהותו שלא יוכל לדעת אם הוא נכרי או ישראל נראה דכה''ג שרי. וכן הוא המציאות בנד''ד דשֵם הנכרי אינו מיוחד רק לנכרים ויש גם יהודים הנקראים בשם זה (עיין גיטין יא: דישראל בחו''ל יש להם שמות נכרים), וא''כ אין כאן אלא העלמת האמת ולא דיבור שקר ואפשר דאין זה בכלל מדבר שקר תרחק. אולם אם בחר לעצמו שֵם נכרי מובהק כמוחמד או ישו ימ''ש דאז מטעה השומע שאין המדבר יהודי אסור משום איסור שקר.
האם לומר איני יודע כשיודע בכלל איסור שקר
וכדמות ראיה מצאתי בש''ך חו''מ סימן ע''ה ס''ק נ''ז דנתן הש''ך עצה ליורש לוה שהמלוה תובע ממנו חוב אביהם שיאמר איני יודע אף אם האמת שיודע שאביו היה חייב מקצת ופטור ממקצת. דאם יאמר ברי לי שאבי חייב חמשין ופטור מחמשין, היורש יתחייב שבועה דאורייתא (ע''ש ע''ה סט''ז ), אבל אם יאמר שאינו יודע פטור משבועת מודה במקצת ומלשלם דל''א משאיל''מ ביורש (תוס' ורא''ש ס''ל דל''ש משאיל''מ ביורש דלא הו''ל למידע והטעם דחייבה התורה כשאינו יכול לישבע דנראה שטענתו שקר דאיך אינו יודע והרמב''ם והרמב''ן ס''ל דגזה''כ דאם אינו נשבע משלם ואפילו בלא הו''ל למידע וה''ט דביורש ל''א משאיל''מ משום דלאו בע''ד דידיה הוא וטענינן ליורש שמא אם היה מורישו קיים היה מכחיש לתובע, עש''ך סע''ב ס''ק נ''א וסע''ה ס''ק נ''ד). וכתב הש''ך להדיא דכשטוען איני יודע ובאמת יודע ל''ש בזה מדבר שקר תרחק, ואינו דומה למקרים שאסר בסימן ע''ה סק''א דאסור משום מדבר שקר תרחק ע''ש. ובגר''ז הלכות הלואה סכ''ח ביאר החילוק אם אמר שקר בלשון ודאי או בלשון איני יודע. ונראה לבאר כוונת הש''ך והגר''ז ע''ד מש''כ כאן דאיסור שקר הוא דוקא אם מְסַפֵק מידע שאיננו נכון ועפ''ז יתנהג השומע אחרת ממה שהיה נוהג אילו לא שמע השקר, וזה אסור אפילו אם כוונת המשקר הוא להגיע אל תכלית אמיתי וצודק כמו הדוגמאות שכתב הש''ך בריש סימן ע''ה שאזכיר לקמן, ואין תכלית אמיתי מצדיק אמצעים של שקר ומרמה. אבל אם מסתיר האמת ואינו מְסַפֵק מידע חילופית במקומו שהוא שקר אין בזה עון של שקר. ולכן פסק הש''ך דשרי ליורש לומר בב''ד שאיננו יודע אם אביו חייב אף שהוא יודע שאביו פטור משום דהשתא השומע יצטרך להתנהג על כל הצדדים, דאולי קרובי המשפחה יודעים שחייב ואולי לא יודעים. והרחבת האפשרות שכולל גם האמת אינו שקר. ורק היכא דאומר להדיא לשלול צד האמיתי יש בזה שקר. והש''ך הביא ראיה לדבריו מהראב''ד דכתב כיון דאם טוען על הגלגולים ברי יכול לגלגל וכשטוען שמא אינו יכול לגלגל לפיכך כל מי שנתחייב שבועה ורואה שמגלגלין גלגולים עליו אם פקח הוא יאמר על הגלגולים איני יודע ויפטר משבועה חמורה, וסיים הש''ך דפשיטא דהראב''ד לא יתן עצה כשיש איסור בדבר.
ונראה דה''ה כל היכא דמסתיר ומעלים האמת לטובתו אם אינו שולל האמת ע''י דיבורו, שרי. וכל שהאמת יכול להיות כלול בדבריו כמו בנד''ד, אין כאן איסור שקר. ואינו דומה לציורים שאסר הש''ך ר''ס ע''ה כגון שחייב לחבירו מנה וחבירו תובעו מאתיים דאסור לכפור בכל בב''ד ולהודות לו בצנעה כדי ליפטר משבועת התורה, וכן מי שיודע שחבירו חייב לו מנה שחבירו יודה עליו אבל יש גם חוב אחר שחבירו עלול לכפור עליו ורוצה לגלגל עליו שבועה דאסור לתבוע מאתיים כדי שיודה על מנה ויגלגל עליו ענין אחר, וכן שלשה שנושים באחד וכפר בהם לא יהיה א' תובע ושנים מעידים וכשיוציאו יחלקו ביניהם דבכל אלו אומר שקר השולל האמת, ולכן אסור אף שמטרתו אמת וצודק.
אלא דלכאורה איכא הגבלה בהיתר זה ולא שרי לעולם לומר איני יודע היכא דבאמת יודע. דהרי כתב הש''ך ר''ס ע''ה דמי שהיה נושה מנה וטענו מאתיים כדי שיודה במקצת ויגלגל עליו שבועה, אמרינן שלא יכפור הכל, ואמאי לא נתן לו עצה זו שיאמר איני יודע ולא יתחייב בשבועת התורה, אלא נראה דדוקא כשבאמת פטור ורוצה לחסוך שבועה שרי ליה לומר איני יודע אבל אם אמירתו איני יודע פוטרו בדבר שבאמת חייב בו הוי שקר גמור. דא''י אם נתחייבתי פטור בהיסת והלא יודע בעצמו שחייב לו מנה וא''כ דיבורו מעוות הדין והתוצאה היא שקר. למדנו א''כ דשרי לומר איני יודע כיון שהשתא אינו שולל האמת וגם לבסוף לא יצא עיוות ושינוי מהאמת.
וממילא נראה להתיר נד''ד דבודה לעצמו שֵם שאינו מגלה אם הוא יהודי או נכרי ואין בזה שלילת האמת וגם אין כאן עיוות ואי צדק לבסוף, דאם מה שאין הקונה רוצה להסתחר אם יהודים אין בו מן היושר והצדק ורק מחמת שנאת ד' ועמו, לא נעשה עוול. אמנם אם יש סבה מוצדקת לזה שאינו רוצה לקנות מיהודים כגון אם נתפרסם כמה אינשי דלא מעלי שאינם מתנהגים במשא ומתן ביושר ומרמים בסחורתם או אינם עומדים בדיבורם וכדומה, והשואל הוא בין אלו המחללים שם שמים נראה דאסור להסתיר זהותו היהודי דגורם שיצא עיוות לבסוף דיקנה הנכרי מאינשי דלא מעלי ויסבול מזה אח''כ. ולכאורה דמי יותר לטענת איני יודע אם נתחייבתי דאסור להשיב כן לתביעת מאתיים כשיודע דחייב לו מנה דמעוות הדין, וצ''ע בזה.
ואפשר דעפ''ז יש לפרש הרבה מקראות דהקב''ה או מלאכים אמרו דברים שמראים עצמם כאילו אינם יודעים אבל באמת היו יודעים. א''ל הקב''ה לאדם אַיֶכָּה (בראשית ג:ט) אע''פ שידע היכן הוא נמצא. א''ל הקב''ה לקין אי הבל אחיך (בראשית ד:ט), המלאכים אמרו לאברהם איה שרה אשתך (בראשית י''ח:ט) ובב''מ פ''ז מבואר דהמלאכים ידעו היכן היתה, אמר הקב''ה לבלעם מי האנשים האלה עמך (במדבר כ''ב:ט). ואף דאין להקשות על הנהגת הקב''ה מהלכות שקר, ועוד דבכל אלו יש תועלת גדול דומיא להא דשרי לשנות מפני השלום, מ''מ לרווחא דמילתא נראה לומר דשרי להראות א''ע כאילו אינו יודע דבר שבאמת יודע וכנ''ל.
לשנות מלבושו כדי שלא יכירו הנכרים שהוא יהודי שרי רק במקום סכנה
והנה ביו''ד קנ''ז ס''ב פסק המחבר דאסור לאדם לומר ע''ע שהוא נכרי אף אם יֵהרג עי''ז מפני דהוי בכלל חילול ש''ש אם אומר שמודה בדתם דהוי ככופר בכל התורה כולה (והיינו אף אם אינם מכירים אותו כיהודי מלפנ''כ). אבל אם משנה מלבושו כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי שרי במקום סכנה כיון שאינו מודה בפירוש בע''ז. ועיין ש''ך שם דכך מנהג הסוחרים היהודים ללבוש בגדי נכרים כשנוסעים בדרך כדי שלא יבואו לידי סכנה. וברמ''א שם הדגיש דכ''ז לא שרי רק במקום סכנה אבל שלא במקום סכנה אסור עכת''ד. ומהרשד''ם יו''ד קצ''ט כתב דאף שרי ללכת במלבושי נכרים כדי שלא יכירוהו אם חושש שיגזלו הנכרים ממונו אבל אסור אם רוצה לימנע מלשלם מס שחייב לשלם אותו וה''ה נראה דאסור אם רוצה להרויח מעות.
ולכאורה בהצגת עצמו בשם נכרי הוי כהולך במלבוש נכרי דאסור בדליכא סכנה משום חילול השם דמראה א''ע כנכרי, וא''כ מלבד טעמא דחשש שקר לכאורה היה מקום לאוסרו משום התדמות לנכרים. אלא דז''א, דנראה דהתם מיירי היכא דלובש מלבוש שהוא מיוחד לנכרים ואין יהודים לובשים אותו כלל. כגון שעטנז דודאי אי''ז ממלבושי היהודים ועיין בתה''ד סימן קצ''ז דיש בגדים עשויים מב' וג' צבעונין או עשויין בציצין וחתיכות בשוליהן ובקצוות דהנכרים הולכים בהם בגילוי הראש והנכרים סוברים שהוא איסור גמור לבר ישראל כמו כלאים בבגדים ובכאלו תלבושות שמראה א''ע כנכרי מובהק והרואה אותו מכיר סימנים שאי''ז יהודי, דוקא בכה''ג אסור אם לא מפני הסכנה או הפסד ממון. דבזה הוי כמודה בע''ז במלבושו אבל אינו חמור כ''כ כמו מי שמודה בדיבורו בע''ז. אבל הלובש בגדים שאינו ניכר מהם אם הוא יהודי או נכרי שרי אף כדי להרויח או ענין אחר ואינו בכלל האיסור של חילול ש''ש.
ולכן אם מציג א''ע בטלפון בשם שהוא שייך לנכרים וגם ליהודים הוי דומה למי שלובש בגד שגם יהודים וגם נכרים לובשים אותו דשרי. אולם אף אם היה בודה שם נכרי מובהק שיהודים נמנעים ממנו כגון מוחמד וישו ימ''ש ג''כ יש מקום לומר דאין בזה משום חילול ש''ש. דיעויין שם במהרשד''ם הנ''ל דהתיר לחתום באגרת שם בדוי נכרי אם צריך לכך כיון דיסוד האיסור בהצגת עצמו כנכרי דוקא כשיש אדם עומד בפניו שחושב שהוא נכרי והוא מודה בע''ז אבל במכתב שנשלח למרחקים וכשהנכרי קוראו אין האיש בפניו לראותו אין איסור אם יחשבו עליו שהוא נכרי. ולפ''ז נראה דה''ה לענין הטלפון דאם מציג א''ע בשם נכרי מובהק ואין השומע רואהו אפשר דהוי כקבלת מכתב דשרי אף בדליכא הפסד, וצ''ע בסברתו ובדמיון לטלפון.
ולא דן המהרשד''ם שם לענין חשש שקר משום דמיירי התם בענין אנוסי פורטוגל שיצאו משם וחזרו בתשובה הכותבים מכתבים ליהודים הנמצאים בפורטוגל המכירים שהם יהודים ורק חושש דהנכרים יתפסו המכתבים בדרך ויקראם.