|

שליח לקנות שקבל מתנה

Question:

נשלחתי ע''י מנהל החברה שאני עובד בו לקנות מכונת צילום למשרדינו. המנהל בקש ממני לשלם מכספי והחברה ישלם לי בחזרה בהצגת קבלה. נכנסתי לחנות למכשירי משרד ובחרתי דגם מתאים, ולאחר שֶשִלמתי הפקידה מסרה לי מְהַדֵק (stapler) יקר במתנה והראתה לי פרסומת המוצגת שכל מי שקונה מכשיר צילום מדגם שקניתי מקבל מהדק יקר למתנה. למי שייכת המתנה, האם המתנה שייכת למשלחי ולשימוש המשרד או האם אני יכול להחזיק המהדק לעצמי?

Answer:

המתנה שייכת למשלח ומוטל עליך להודיעם על כך ולמוסרה יחד עם מכונת הצילום. וכדי לבאר דין זה ראוי להאריך קצת במקור הדברים.

חילוק בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה

במשנה כתובות צח. אלמנה שמכרה קרקע מנכסי בעלה (ששייך כעת ליתומים) לכתובתה, והקרקע היה שוה מנה בלבד אבל הצליחה למוכרה במאתיים, נתקבלה כתובתה. והקשה הגמרא מ''ט היא לא יכולה לתבוע עוד מנה מנכסי יתומים בטענה שהיא מכרה נכסיהם בשליחותם והריוח שקבלה יכולה להחזיק לעצמה. ומתרצת הגמרא דבא רבי ולימד אותנו במשנה זו ששליח שמכר או לקח במעות המשלח והיה ריוח כספי, הכל לבעל המעות, כלומר למשלח. ובאמת נחלקו בזה התנאים ר' יהודה ור' יוסי, והלכה כר' יוסי. ומתוך ברייתות הסותרות בדברי ר' יוסי מחלקת הגמרא דבד''א דהכל למשלח דוקא בדבר שאין לו קצבה כלומר דבר הנמכר באומד כגון קרקע, טלית, חלוק וירק שפעמים מוותר למכור בזול ופעמים בצמצום שאין כאן מתנה אלא מכר. אבל בדבר שיש לו קצבה שיש מחיר ברור לכמות מסויימת ברורה הדין הוא שחולקין המתנה בין השליח למשלח. כן פסק ר' פפא בגמרא (כתובות צח:), וכן פסק המחבר בשו''ע חו''מ סימן קפ''ג ס''ו.

רש''י – כשיש קצבה ודאי מתנה וספק למי התכוין המוכר לתת את המתנה

ונחלקו רש''י והרי''ף בטעם הדבר שבדבר שיש לו קצבה חולקין. רש''י מסביר אם דבר הנקנה אין לו קצבה, א''כ אמרינן דלא נתכוין המוכר לתת מתנה אלא כוונתו היה לכלול ההוספה שהוסיף עם העיסקא, נמצא שקנה הקונה בזול יותר שהרי קיבל יותר סחורה או קרקע באותו סכום כסף, וממילא הכל למשלח, שהרי נקנה עבורו והוא זכה בסחורה או בקרקע. אבל בדבר שיש לו קצבה, הרי כיון שהמחיר לפי מדה ומשקל ברור, א''כ ניכר שהמוכר לא נתכוין לכלול ההוספה במכירה אלא התכוין לתת מתנה. אלא דאנו מסתפקין למי התכוין לתת המתנה, לשליח שקנה או לבעל המעות שהמקח יהיה שלו. וכיון שספק הוא אמרינן יחלוקו.[1]

רי''ף – כשיש קצבה ודאי מתנה וודאי מתכוין לשליח ומ''מ חולק שמעותיו של המשלח גרמו לו לקבלת המתנה

הרי''ף סובר דבדבר שיש לו קצבה ודאי המוכר נתכוין לתת מתנה, ורצה לתת המתנה לשליח ולא לבעל המעות, ומ''מ צריך השליח לחלוק עם המשלח וז''ל ולמה חולקין השליח עם בעל הבית הואיל ובאתה לו לשליח הנאה ע''י בעה''ב חולק עמו עכ''ל. וכ''כ הרא''ש פי''א סימן ט''ו וכ''נ דעת תוד''ה אמר. והר''ן כתב דנפק''מ בין רש''י לרי''ף בדבר שיש לו קצבה,[2] דלרש''י עם אמר המוכר להדיא שנותן המתנה לשליח, כולו לשליח, אבל לרי''ף אפילו אם נתן המוכר לשליח בפירוש עדיין חולק עם המשלח כיון שמחמת ממון המשלח באה לו ההנאה צריך לתת מחציתו למשלח.[3]

הרמ''א קפ''ג ס''ו פסק כרש''י ונראה שהסמ''ע הסכים לזה להלכה אלא שלפי ראות עיני הדיין יכול לסמוך על שיטת הרי''ף, אבל בט''ז ובש''ך (ס''ק י''ב) משמע דס''ל דהעיקר לדינא כרי''ף. ובשו''ע הרב הלכות שליח כתב שירא שמים יחוש לדעת הרי''ף.

לא פליגי רש''י ורי''ף בגדר דבר שיש בו קצבה אלא בטעמו מדוע חולקין

רש''י והרי''ף חולקים בטעם הדבר מדוע בדבר שיש בו קצבה חולקים, אבל תרוייהו מודו דגדר דבר שיש בו קצבה הוא סחורה שיש בו מחיר ברור ונמכר בכמות או משקל ברור דאז יש לדונו כמתנה ולא כחלק מהמכירה. אבל דבר שאין לו קצבה שיש לומר שההוספה בכלל המקח, לכו''ע זוכה המשלח בהוספה דהוי התוספת בכלל המקח. וא''כ בנד''ד, שהמתנה היא דבר נפרד לגמרי מהמוצר שהולכים לקנות וא''א להחשיבו כהוספה למכונת הצילום ובכלל המקח, נראה פשוט שיש למהדק דין כמו דבר שיש בו קצבה. ולכאורה בין לרש''י ובין לרי''ף היה צריך להיות הדין שחולקין בין השליח והמשלח.

כשלא ידע המוכר שהוא שליח

והנה מסתמא לא הודעת למוכר שאתה קונה הציוד לצורך המשרד ולא לעצמך, וא''כ לא ידע המוכר שאתה שליח. ולכאורה הוי נתינת המתנה מהמוכר כאילו פירש להדיא שיהיה לשליח דהרי אינו יודע שיש משלח כלל. וכיון דנד''ד הוי כדבר שיש לו קצבה כמו שבארתי לעיל, א''כ לכאורה תלוי במחלוקת הנ''ל אם השליח צריך לחלוק המתנה אם המשלח. כלומר, לטעם שכתב הרי''ף ודעימיה אין נפק''מ אי ידע המוכר שאתה שליח או לא, שהרי מה שחולקין בדבר שיש בו קצבה הוא בגלל שהמשלח גרם לך קבלת המתנה, וא''כ אף אם המוכר לא עלה על דעתו שיש משלח עדיין צריך השליח לחלוק המתנה. אולם לדעת רש''י שהוא ספק אם המוכר נתכוין לתת המתנה לשליח או למשלח, לכאורה אם לא ידע שיש משלח י''ל דודאי נתכוין לתת לך המתנה ואין אתה צריך לחלקו.

אבל לענ''ד, יותר מסתבר לומר דגם לרש''י צריך השליח לחלוק אף אי לא ידע המוכר שיש משלח, דנראה דיסוד הספק לדעת רש''י הוא, האם המוכר נתן המתנה בשביל המקח שמישהו קנה ממנו חפץ א''ד נותן המתנה לאדם מסויים הזה שהתעסק אתו ועשה הקנין על החפץ. וא''כ, אף שאינו יודע שהמקח לצורך אחר, מ''מ יתכן דלפי כוונת המוכר צריך המשלח לזכות במתנה, את''ל דהמתנה ניתנה כיון שהצליח למכור הסחורה.

וה''ה בנד''ד יש להסתפק דאולי המתנה נתנה כדי להמריץ אנשים לקנות מכונות צילום וכוונת הנותן הוא על המקח, א''ד המתנה לא ניתנה על המקח אלא לאדם מסויים זה שטרח ליכנס לחנות ועשה מעשה קנין על החפץ.[4]

כשיש מבצע לכל קונה שיקנה לא שייך לומר דהמתנה ניתן לשליח במיוחד

ולפ''ז לכאורה היה צריך לחלוק המהדק בין השליח למשלח ככל דבר שיש לו קצבה, ומ''ט כתבתי דכולו למשלח. אבל נראה דבין לרש''י ובין לרי''ף כל הטעם דאפילו חצי מהמתנה מגיע לשליח הוא בגלל שהמוכר רצה לתת לשליח את המתנה. (לרי''ף אמרינן דודאי רצה לתת את המתנה לשליח אלא כיון שהמשלח גרם לנתינת המתנה צריך לתת חציו למשלח, ולרש''י הדבר ספק אם רצה לתת לשליח ולכן חולקים, וכנ''ל). אבל אילו היה ברור שלא נתכוין המוכר לתת המתנה לטובת אדם מסויים זה שבפועל עשה מעשה הקנין על החפץ, לא מגיע לשליח חלק ממנו כלל. וכיון שהמבצע הזה היה פתוח לכל מי שנכנס לקנות מכונת צילום א''כ ברור דלא החליט המוכר לתת המתנה לשליח זה במיוחד ולטובתו שהרי פרסם שהיה נותן המתנה לכל מאן דקונה. וא''כ י''ל דודאי כוונתו לתת המתנה על המקח שנקנה, ומה''ט כתבתי בריש דברי שכולו למשלח. בנד''ד אין מקום להסתפק כלל אולי נתן לשליח במיוחד, ובין לרש''י ובין לרי''ף כל המתנה שייך למשלח שהוא בעל המקח.[5]

שליח לקנות שקנה במעות שלו

אלא דאכתי יש לעיין אי שייך לומר בנד''ד שהמתנה נתנה למשלח, דדילמא אמרינן דכוונת המוכר לתת למשלח היכא דהשליח קנה במעות המשלח, ואז בעל המקח הוא המשלח, אבל במקרה שלפנינו השליח קנה במעות שלו ורק אח''כ קיבל החזר מהמשלח. וא''כ אולי נאמר דאתה קנית מכונת הצילום לעצמך וממילא פשוט דהמתנה שייכת לך, ואח''כ מכרת שוב את מכונת הצילום למשרד ואין אתה צריך לתת להם המתנה שקבלת.

אבל נראה דבנד''ד ליכא נפק''מ כלל אם קנית מכונת הצילום במעות המשלח או במעותיך. דהרי פסק המחבר קפ''ג ס''ד, ראובן שאמר לשמעון קנה לי חפץ פלוני,[6] וקנה סתם במעות שלו (של שמעון), קנה ראובן את החפץ וחייב הדמים לשמעון.[7] (ורק אם אמר לפני שקנה, שקונה לעצמו מהני, וצריך עדים שאמר כן ובלא''ה לא נאמן לומר שקנה לעצמו).

מקור האי דינא מהרמ''ה הובא בטור, שאפילו נתן השליח מעות שלו קנה המשלח, והוסיף הטור הֶסְבֵּר דהוי כמו שהלוה מעות למשלח. כלומר, במעשה המשיכה שעשה השליח קנה החפץ למשלח ולא אמרינן כיון ששילם מכספו גם נתכוין לקנות לעצמו, אלא המעות הם כהלואה למשלח, ואח''כ יפרע המשלח חובו.[8]

סיכום

וא''כ גם בנד''ד, אף שקנית במעותיך, כ''ז שלא חזרת משליחותך קודם המשיכה, זכה המשלח ע''י משיכתך, וממילא גם התוספת שהוסיף המוכר מגיע לבעל המקח שהוא המשלח. ולא אמרינן בדבר קצוב ובמתנה שחלק מגיע לשליח אלא במקום שיש לומר שהמוכר דוקא רצה לתת המתנה לשליח. אבל הכא שהמבצע קיים לכל מי שיקנה, ודאי כוונת הנותן הוא לתת המתנה בגלל המקח שנקנה, ויזכה בו כולו מי שזכה במקח, ולא השליח שעשה פעולת הקנין בעד המשלח.

BookID: 4 Chapter: 183


[1] והנה הקשה הט''ז על רש''י מ''ט חולקין והא קי''ל בספק ממון המע''ה ואזלינן בתר המוחזק, ע''ש מש''כ ליישב. ובנתיה''מ סק''ט ביאר דכך הקשה תוד''ה א''ר פפא על רש''י (כתובות צח:), ומה''ט דוחה פירושו וס''ל כרי''ף ורא''ש בטעם דבר שיש לו קצבה חולקין.

ואפשר ליישב התמיה על רש''י עפמש''כ בקצוה''ח שפ''ג סק''א לבאר דעת רש''י בענין אחר, דאף דקי''ל כחכמים ודלא כסומכוס ואזלינן בתר המוחזק, מ''מ בכמה מקומות בש''ס פסקו חז''ל דין חלוקה משום דבכל מקומות הללו נראה לחכמים שיותר ראוי שיחלוקו. וא''כ אפשר דזה אחד מהם.

דברי קצוה''ח קאי על מש''כ רש''י בב''מ דף פ. ד''ה תרוייהו, שכתב בשנים שחרשו במחרישה ונשברה המחרישה דשניהם משלמים בשוה, משום דהוי ספק וחולקים. ובתוס' שם ד''ה ואי, הקשו דלא קי''ל כסומכוס שחולקים אלא הממע''ה. וע''ז בא הקצות לתרץ שיטת רש''י דודאי קי''ל כרבנן דסומכוס וז''ל אלא דאיכא דוכתי בש''ס דפסקו דינא דחלוקה בממון המוטל בספק ואפילו במוחזק וכמש''כ תוס' בפרק המוכר את הבית (ב''ב סב:) ד''ה אתמר להאי גיסא, ע''ש דבכמה מקומות בש''ס דפסקו דין חלוקה ומשום דבכל אלו היה נראה לחכמים שיחלוקו, והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא מפרש גמרא מידי אית לן למימר המוציא מחבירו עליו הראיה ע''ש עכ''ל.

ועיין בדברי משפט שביאר רש''י בדרך אחרת, שמכיון שהספק נולד מיד כשבא ליד השליח, אין הוא נקרא מוחזק.

[2] ויש לעיין בדבר שאין לו קצבה אם אמר להדיא שנותן לשליח אם זוכה השליח א''ד הוי בכלל המקח וזוכה המשלח. ומלשון הר''ן משמע דזוכה המשלח ולא השליח, וכ''נ מנתיבות חידושים ס''ק י''ג, וצ''ב דאם גילה דעתו שרוצה שהשליח יזכה איך זוכה המשלח.

[3] ובשו''ע הרב הלכות מכירה סעיף י''א כתב דלרי''ף לא רק מתנה צריכין לחלוק אלא ה''ה כל הנאה הבאה לשליח ע''י שליחותו חולקים. ונראה דצריך לצמצם חידושו דר''ל כל מקום שההנאה הגיע מחמת המשלח, אבל אם שלחו למקום מסויים וע''י כך הרויח שלא מחמת השליחות, א''צ לחלוק עם המשלח, וכ''כ בפת''ח פי''א מפקדון ושאלה ס''ק כ''ו.

ויש להעיר על מה שבזמנינו נהוג לתת לפועלים, מלצרים ומשרתים טיפּ בנוסף על מה שמשלמים הבעלים, ובודאי כוונת הנותן הוא שיהא כולו למלצר ומשרת ולא לבעה''ב, ולרש''י ודאי דכך הדין. אמנם צ''ע האם לרי''ף מגיע לבעה''ב (שהוא כמו משלח למכור) חצי מהטיפּים כיון שההנאה שהגיע לשליח הוא בגלל שהמשלח שלחו.

ואפשר דאה''נ לפי יסוד דבריו של הרי''ף מגיע לבעה''ב חלקו. אולם מאחר שכבר נהוג בכל מקום שהמלצר ומשרת מחזיק הטיפּ לעצמו, בכגון זה שייך לומר מנהג מבטל הלכה, ואף מצאנו שמוציאין ממון ע''פ מנהג כמש''כ בקצוה''ח של''א סק''א. ולכן כיון שנהגו כך, הוי כמו שהתנו ביניהם מתחלה שכל הטיפּים יהיו של השליח, וכל דבר שבממון תנאו קיים. ולכן אבד המשלח חלקו בהוספת הטיפּים אע''פ שהשליח מקבלם רק מחמת שליחות ששלחו המשלח, (ונראה דזה כוונת הפת''ח פי''א מפקדון ושאלה סס''ק ל''ב). ועוד, דיתכן דאותם פועלים המקבלים טיפּים אינם מקבלים משכורת גבוהה כ''כ כשאר פועלים, ובעה''ב מחשב שחלק ממשכורתם בא מהטיפּים שמקבלים, ומה''ט מוותרים מראש מלקבל חלק מהטיפּים.

אלא דצ''ב מש''כ הש''ך בס''ק י''ג, דפסק המחבר בס''ז דשליח למכור חפץ שמקבל מעות מנכרי, והנכרי טעה בחשבון המעות ונתן יותר ממה שצריך, דקי''ל טעות עכו''ם מותר, דהתוספת שייך לשליח ולא למשלח. ובשלמא לרש''י א''ש דלא נתכוין לתת למשלח וזכה בו השליח, אבל לרי''ף דס''ל דכל היכא דמרויח השליח בגלל המשלח היה צריך להיות דחולקין. ואה''נ דהביא הש''ך שלכסף משנה בדעת הרי''ף גם בזה חולקין, אבל הש''ך עצמו חולק וס''ל דאף לרי''ף כולו לשליח. ומזה משמע דמבין דברי הרי''ף דלא כמו שבארתיו, וצ''ע.

[4] והצעתי סברא זו בפני מו''ר הרז''נ גולדברג שליט''א והסכים עמי דלרש''י חולקין אף כשלא ידע המוכר שהוא שליח.

[5] וכשהצעתי סברא זו בפני מו''ר הרזנ''ג שליט''א, אמר שנראה לו שהוא דבר פשוט שהיום שנותנין מתנה לכ''א ואחד על הקניה דודאי כולו למשלח וא''א לומר שנתכוין לתת דוקא לשליח, וכמו שאמרתי.

וכעי''ז ראיתי בפת''ח הלכות פקדון ושאלה פי''א סס''ק כ''ו דאם נתן המשלח מעות לשלוחו לקנות חפץ שיש לו קצבה ושער ידוע ובמקרה פגע השליח במי שרוצה למכור אותו חפץ והוזיל לו, שפסק שם שכל היתרון למשלח שהרי ודאי לא נתכוין המוכר לטובת השליח.

[6] כתב הסמ''ע סק''ז דדוקא כשאמר לקנות לו סחורה מסויימת ידועה, אבל אם אמר לקנות סחורה או קרקע סתם, יכול לומר אח''כ שזה קניתי לעצמי, ולמשלח אקנה אחרת, ועיין בדרישה.

ובנד''ד שאמר לו המשלח לקנות סתם מכונת צילום, ולא הצביע על מכונה מסויימת, נראה דאילו טען השליח שקנה מכונת הצילום לעצמו ויקנה אחרת למשרד דהיה נאמן. אבל כ''ז שלא טען הכי, אנן לא טענינן ליה, ומניחין שמה שקנה הוא של המשלח. וכיון שאתה מודה שקנית המכשיר למשרד הרי הוי שליחות למשלח אף שקנית במעותיך, כמבואר בסעיף ד'.

[7] וכעי''ז כתב הרמ''א סס''ב בשם הרשב''א קנאה בא' מדרכי הקנאה בלא מעות זכה המשלח ואפילו מכרה השליח אינו כלום עכ''ל. ובאמת צ''ע מאי קמ''ל הרמ''א, והוא מחבר מפורש בסעיף ד' כשקנה במעות השליח, ומ''ש קנה במעותיו או קנה בלא מעות כלל.

[8] ועיין בשו''ת דברי חיים ח''ב סימן כ''א בראובן שביקש משמעון שיקנה הגרלה עבורו ואח''כ ישלם לו מחיר הכרטיס, וקודם ששילם לראובן לשמעון זכה הכרטיס בההגרלה. ופסק דאין שמעון יכול לחזור בו כיון שמיד בשעת הקנין כבר זכה בו ראובן, והדמים עליו בחוב. וכן נראה מקפ''ג סעיף ד'. אולם נ''ל דלפמש''כ הסמ''ע סק''ז, אילו טוען שמעון שלקח זה לעצמו מעיקרא, וכוונתו היה לקנות אחר לראובן נאמן. אבל כל זמן שלא טען כן, אמרינן דמה שקנה, קנה לראובן.

Similar Posts

Leave a Reply