בגדר שליחות

שלוחו של אדם כמותו

בפרשת בא כתיב והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים (י''ב:ו).

ובקידושין מא. שליחות מנלן ויליף מגירושין ושלח מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה מלמד שהיא עושה שליח, ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח ויליף לקידושין אע''פ דגירושין בע''כ מהיקש הויה ליציאה אמנם א''א למילף לתרומה שהיא קדש יותר מגיטין וקידושין ולהכי איצטריך קרא גם אתם לרבות שליחות לתרומה. וא''א למילף מתרומה שכן ישנן במחשבה ואף מתרווייהו ליכא למילף שהם חול אצל קדשים ולהכי צריך קרא לענין שחיטת פסח דא''ר ר' יהושע בן קרחה מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו. וא''א למילף מקדשים לחוד דאיכא למפרך מה לקדשים שכן רוב מעשיהן ע''י שליח ולכן למידין מכולהו עכת''ד הגמרא.

והנה הריב''ש סימן רכ''ח נשאל מקהילת ברצלונה בענין מינוי ועד העיר המפקח על עסקי הקהל כלפי עצמם וכלפי המלך. היה מקובל בעירם שבכל חוה''מ פסח יקרא הש''ץ תקנת העיר ששמונה נאמני העיר הידועים יבחרו שלושים איש שבהם יהיה תלוי כל עניני הקהל והמסים למלך. בחירה זאת נעשתה כל שלש שנים. וכך קיימו וקבלו רוב הציבור על עצמם ועל זרעם אחריהם ועל כל הנלוים עליהם לקיים מנהג זה. והנה פעם אחת השמונה נאמנים לא באו בהסכמה מי לבחור ומסרו ההחלטה לשני אנשים אחרים שהם יבררו השלושים איש. וכך עשו אמנם בחרו אחד שלא היה ראוי לפי הבנת השמונה נאמנים הראשונים והמלך רצה לאַשֶר המינויים וכפה על השמונה לחתום על המסמך הדרוש למנות השלושים. ומקצת מהשמונה אנשים ישבו בכלא בלי מיטות ובלי אוכל עד שחתמו בכפיה. ונשאלה השאלה אם יש ממש במינויים אלו או לא.

והשיב הריב''ש דבכל התורה כולה שליח עושה שליח אע''ג דהמשלח לא אמר לשליח הראשון שיכול למנות עוד שליח, ולא הוה מילי דכן מצאנו לענין גירושין דאיכא קרא לגלות דשליח עושה שליח כנ''ל.

ועוד י''ל, דלמידין שלוחו של אדם כמותו מקרבן פסח וקרא הכתוב השליח בשם כל הקהל וא''כ השליח כבעלים לגמרי, וא''כ כמו דהבעלים יכולים למנות שליח ה''ה פשוט דגם השליח יכול למנות שליח שני. והא דאיצטריך ריבויא אחרינא בגירושין דשליח עושה שליח היינו משום דכל דין שליחות נלמד מקרא דושלח ולא ידענו דשלוחו של אדם כמותו ממש, ומילפותא מגירושין דוקא הוא דס''ד דלא יוכל שליח הראשון למנות שליח שני, אבל השתא דילפינן משחיטת קרבן פסח דהשליח כמותו ממש, פשוט הוא דשליח עושה שליח וא''צ קרא לכך.

אולם אעפ''כ ס''ל לריב''ש דבמעשה שלפניו לא היה בכח שמונה נאמני הקהילה למנות אחרים תחתם שהם יבחרו השלושים איש שבודאי יש קפידא גדולה מצד הקהל. דהשמונה נאמנים הם שלוחי הקהילה ויכולים למנות אחרים תחתם בדליכא קפידא אבל ענין זה רגיש מאד וכל עניני הקהל תלויים בזה וצריכים לדקדק בנבחרים באומד הדעת ובמחשבה שיהיו ראויים, חכמים, נבונים ויודעים עניני הקהל ומשפטיהם, הנהגותיהם ותקנותיהם, אוהבי צדק ורודפי שלום ושיתפייסו מהם רוב הקהל. ולכן פסק שם דבטל מינוי השלושים שנעשה ע''פ השנים כיון שיש קפידא להקהל באנשים הבוררים שיהיו חשובים ומעולים א''כ אין כוונת הקהל שהבוררים אותם יהיו יכולים למנות אחרים תחתיהם.[1]

עכ''פ גלה לנו הריב''ש דיוק נפלא בגמרא שבהתחלת הסוגיא קאמר שליחות מנלן ולבסוף קאמר שלוחו של אדם כמותו כשילפינן מק''פ. הרי דהיה שייך ללמוד ענין שליחות בלי המושג דשלוחו של אדם כמותו, ואז צריך לקרא דושלח ושלחה לרבות דשליח עושה שליח, אבל השתא ידעינן דשלוחו של אדם כמותו ממש א''צ גילוי דשליח עושה שליח אחר.

וצ''ב מהו גדר שליחות בלי הוספת ענין שלוחו של אדם כמותו, ומהו חידוש ששא''כ (שלוחו של אדם כמותו), והאם כל שליחות הם פועלים בגדר ששא''כ א''ד ישנה שליחויות שאינן צריכות לזה ולא פועלות כך אלא פועלות לפי ההבנה המקורית בענין שליחות.

 חקירה בשליחות: האם השליח פועל ומתייחס התוצאה למשלח או המשלח פועל דרך השליח

יש לחקור בענין שליחות איך פועל. למשל המגרש ע''י שליח, האם השליח הוא המגרש ויכול הבעל למסור כחו לגרש אשתו לאדם אחר, ואף שאי''ז אשתו של השליח מ''מ הבעל מסר לשליח רשות והכח לפעול בה חלות גירושין, וחלות הגט מתייחסת לבעל, ונמצא שהבעל נתגרש מאשתו ע''י חלות גירושין שהשליח עשה. א''ד נימא דכשהמשלח מְמַנֶה שליח הוא עושה הארכת ידו שיפעל במקום אחר והשליח הוא ממש כהמשלח ויד השליח כיד המשלח, ובעשיית הפעולה נמצא שהמשלח עשה איזה פעולה, כיון דהשליח הוא המשך המשלח.

וכדי להבהיר החילוק בין ב' הצדדים אביא נפק''מ בין אי נימא דהשליח הוא הפועל א''ד המשלח הוא הפועל. ראובן שמינה שמעון לשליח למסור גט או להפריש תרומה כשהיה פיקח ואח''כ נשתטה ראובן באופן שהוא עצמו (המשלח) אינו יכול לגרש או להפריש תרומה, האם
השליח יוכל לגמור הענין ולגרש האשה או להפריש תרומה. את''ל דבמינוי השליחות ראובן מסר כחו ורשותו לגרש את אשתו לאחר, והחלות יהיה ביד השליח ורק מתייחס התוצאה כלפי הבעל, א''כ מה בכך שנשתטה ראובן הרי אין המשלח פועל כלום בגירושין, ורק לאחר שנעשה החלות מתייחס החלות למשלח, וא''כ אף אם המשלח שוטה בעת המסירה עדיין הוי גט והיא מגורשת ממנו. אבל את''ל דהשליח הוא ידא אריכתא של המשלח ומסירת הגט ע''י השליח הוי כמסירת הגט ע''י המשלח, א''כ אם המשלח נשתטה לא יוכל לגרש את אשתו.

ונראה דהיינו מאי דס''ד לש''ס שהוא ענין שליחות מעיקרא לפני שילפינן מק''פ דששא''כ. דכי ילפינן שליחות מגירושין או תרומה א''צ להגיע לחידוש דשלוחו כמותו ממש לומר שהמשלח הוא הפועל ויד השליח כיד המשלח, אלא הבעל מוסר כוחו לגרש אשתו לשליח והשליח הוא הפועל הגירושין או הפרשת התרומה בכח שקיבל מהמשלח. אולם כ''ז לא שייך בשחיטת פסח שהקפדת התורה היא על המעשה, שכ''א מישראל ישחוט בהמה למצות ק''פ ואפילו אם ימסור כל כוחו ורשותו, אם השחיטה נעשתה ע''י השליח לא נתקיים המצוה, א''כ דוקא בזה בעינן להגיע לחידוש ששא''כ. דאם חדשה התורה דיכול למנות שליח לשחוט עבורו ובזה יקיים מצותו, עכצ''ל דשליח הוא ידא אריכתא של המשלח וע''י מעשה השליח הוי כאילו שהמשלח עשה את המעשה. ובמינוי השליחות הוא ממשיך ידו תוך יד השליח, נמצא דהשוחט היה המשלח ולכן נתקיימה המצוה.

אלא דהשתא יש להסתפק, לאחר שהגמרא חִדשה ענין חדש בשליחות האם אמרינן א''כ כל שליחות פועל כמו בק''פ ע''י ששא''כ ואפילו חלות כגירושין ותרומה אינן פועלות ע''י מסירת כח אלא גם הם פועלות מדין ששא''כ ונפק''מ אם נשתטה הבעל לאחר שמינה שליח לא יוכל השליח לגרש את האשה, א''ד אמרינן ששא''כ דוקא בענינים שהם מעשה כמו שחיטת ק''פ ושאר מעשה מצוות (ועבירות כגון גנב ושחט ומכר ע''י שליח), אבל בכל דבר שהוא חלות וקנין לא אמרינן ששא''כ אלא ענין השליחות הוא מסירת הכח שיש לו לשליח והשליח הוא הפועל ונפק''מ לענין גירושין וקנינים אם המשלח נשתטה לפני ביצוע השליחות דעדיין יוכל השליח לגמור שליחותו, דיש בידו כל הכח לפעול ולאחר שיֵעָשֶה יתייחס הפעולה למשלח.

והנה בשערי ישר שער ז' פרק ז' וח' ביאר דאיכא ב' סוגי שליחות וכל מה שנוגע למעשה ומצוה אמרינן ששא''כ והמשלח הוא הפועל וכל מה שנוגע לחלות וקנין אמרינן דהשליח הוא הפועל ומתייחס התוצאה למשלח. ולפי דרכינו נצטרך לומר דגילוי ששא''כ דילפינן מק''פ אינו מגלה אלא על ענינו וכדומה לו אבל אי''ז מגלה על כל ענין שליחות בכ''מ שיהא בבחינת ששא''כ שהמשלח הוא הפועל.[2]

נשתטה המשלח קודם שעשה השליח שליחותו

ולכאורה נחלקו הרמב''ם והטור בספק דידן אי בשליחות של חלות וקנין המשלח הוא הפועל ויד השליח כיד המשלח ממש או דילמא השליח הפועל ומתייחס החלות למשלח, דהרי נחלקו לענין נשתטה המשלח קודם שעשה השליח שליחותו.

עיין קצוה''ח סימן קפ''ח סק''ב דהביא דעת הרמב''ם פ''ב מגירושין הט''ו אם היה בריא בשעת מינוי שליחות ואח''כ אחזו חולי שטות דאם נתנו לו השליח הו''ל גט מה''ת ואינו פסול אלא מדרבנן שלא יאמרו ששוטה יכול לגרש. ודעת הטור בא''ה סימן קכ''א דכה''ג הגט אינו כלום ובטל מה''ת. וכתב בקצוה''ח שם דכה''ג לגבי ממון דל''ש פסול דרבנן, לדעת הרמב''ם נקנה המקח ולטור גם בממון ליכא שליחות. ומבאר הקצות שיטת הרמב''ם דבשעת מינוי השליחות כבר עומד השליח במקום המשלח וא''כ לא איכפת לן מה שיקרה למשלח אח''כ ומשמע דלדעת הטור אף לאחר המינוי עדיין צריכין למשלח לגוף השליחות וכל שנשתטה לא יועיל. ונראה דהיינו משום דיד השליח כיד המשלח ובעצם המשלח הוא הפועל, וכשנשתטה נמצא דשוטה מגרש או קונה, וא''א לעשות דעת השליח השפוי כדעת השוטה.[3]

ומאחר דפליגי לענין גט שהוא דבר התלוי בחלות, והקצות מדמה פלוגתייהו לכל קנינים נראה דהרמב''ם סובר דבחלות וקנין המשלח מוסר כוחו לשליח כהבנת השערי ישר (ורק במעשה מצוה שאין חלות וקנין יודה הרמב''ם לסוג שליחות מדין ששא''כ), והטור ס''ל דמאחר דילפינן מק''פ דששא''כ, ילפינן לכל שליחות דהמשלח הוא הפועל ויד השליח כיד המשלח ממש, אף בדבר התלוי בקנין וחלות.

אולם אפשר דאף הטור מודה ביסוד הדברים לר' שמעון שקאפּ ואין כאן מחלוקת יסודית בענין שליחות בינו לרמב''ם. דהנה הב''ש (סימן קמ''א סק''ה) דייק מתוך דברי הטור והמחבר דאינו גט כשהיה מינוי בשעה שהיה פקח ואח''כ נשתטה ונכתב ונמסר הגט בזמן שטותו, אבל אם נכתב בזמן שהיה עדיין פקח ונמסר בשטותו גם הטור יודה דהגט פסול מדרבנן וכשר מה''ת. ואינו מסביר מדוע, רק לשון הטור והמחבר מורה כך שכתבו ואם כתבו ונתנוהו בעודו בחליו אינו גט והול''ל אם נתנוהו בעודו בחליו אינו גט, ומ''ט הזכיר שגם הכתיבה היתה בזמן שטותו. ודברי הב''ש צ''ב איזה סברא יש לחלק ביניה
ם וכבר עמד ע''ז רע''א בחידושיו שם סק''ב וז''ל לענ''ד אין בזה ספק דכי היכי דאם אינו שפוי בשעת הכתיבה דבטל מדאורייתא דבעינן שיהא המשלח בכחו לעשות הדבר בעצמו בשעת מעשה השליחות, ה''נ לענין שליחות הנתינה. ובטור כתב ואם כתבו ונתנו בחליו אינו כלום ובפרישה כתב דהיינו או נתנו א''כ מבואר דאם לא היה שפוי בשעת נתינה דהגט בטל מדאורייתא עכ''ל.

הרי דהפרישה ורע''א הבחינו בדיוק בדברי הטור אמנם לא מצאו סברא לקיימו ולכן דחו אותו ונדחקו שכוונת הטור כתבו או נתנו בחליו. אמנם אפשר דהטור דקדק מאד לכתוב כן ושפיר אפשר לבאר דיוק הב''ש ע''פ מש''כ. דלכאורה יש חילוק גדול בין כתיבת ונתינת הגט. כתיבת הגט הוא מעשה בעלמא ואינו עושה שום חלות משא''כ נתינת הגט הוא העושה הפקעת האישות וחלות הגירושין. וא''כ אפשר דהטור מודה ליסודו של ר' שמעון שקאפּ דכל היכא דאיכא מעשה בעינן להשתמש בסוג שליחות של ששא''כ דיד השליח כיד המשלח וכל היכא דאיכא חלות א''צ לזה (ואף יתכן דלא שייך שליחות כזה[4]), וממילא לענין שליחות הכתיבה אם לא היה שפוי אינו גט כלל דהגט לא נכתב ע''י הבעל דהתם בעינן שיד השליח כיד המשלח ממש כדי שהגט יִכָּתֵב ע''י הבעל עצמו, אבל לענין שליחות הנתינה מהני ע''י מסירת כחו, ומאז שמסר כחו יש לשליח הכח למסור הגט אף אם נשתטה הבעל וכמש''כ בדעת הרמב''ם.

סיכום א'

ולפ''ז אין הטור והרמב''ם חולקים ביסוד שליחות בעלמא אלא תרווייהו מודו דהיכא דאיכא שליחות לחלות וקנין המשלח מוסר כחו, ובדבר של מעשה ומצוה, ע''י מינוי השליח נעשה יד השליח כידא אריכתא של המשלח. ורק נחלקו לענין כתיבת גט האם הוי כמעשה גרידא או נכלל במסירת כח לחלות הגירושין.

עכ''פ למדנו דשייך שליחות בלי האי חידוש של ששא''כ, והחידוש של ששא''כ היינו שלפעמים אמרינן שהשליח הוא יד ארוך של המשלח והמשלח הוא הפועל בידים של השליח. ובארנו נפק''מ אם נשתטה המשלח או מת אי השליח יכול לעשות שליחותו.

דעת הרמב''ם בדבר של חלות וקנין השליחות הוא במסירת כח והשליח הוא הפועל ולענין דבר מצוה ומעשה גרידא המשלח הוא הפועל. לדעת הטור לעולם שלוחו של אדם כמותו ממש אפילו בדבר של חלות וקנין (לרע''א ופרישה בדעת הטור), ואפשר דהטור ס''ל בחלות וקנין המשלח מסר לו כחו והשליח הפועל כמו שבארנו ברמב''ם ושאני כתיבת הגט דהוי מעשה גרידא.

 חזרה מכל הנ''ל

אולם כל זה לכאורה נסתר מכמה סוגיות בש''ס דאף בענינים שהם חלות וקנין משתמש הגמרא במושג של ששא''כ ממש. בקידושין מג. פליגי אמוראי אי שליח נעשה עד בקידושין ור' שילא סבר אין שליח נעשה עד כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוה ליה כגופיה. ובנדרים עב: פליגי תנאי אי מצי בעל למנות שליח להפר נדרי אשתו ור' יונתן ס''ל דמצינו בכה''ת כולה שלוחו של אדם כמותו ושפיר משוי שליח להפרת נדרי אשתו. ובב''מ צו. דן הגמרא אי הוי שאלה בבעלים לפטור כששולח שלוחו להשאל עם פרתו, בעליו ממש בעינא וליכא א''ד ששא''כ ואיכא. ובכל אלו ענין השליחות הוא נתינת כח ומ''מ שייך ששא''כ ומשמע דלאחר דאיכא קרא לענין ק''פ המגלה גדר שליחות חוזר בו הגמרא מהבנתו הראשונה דהוי מסירת כח, והשתא אמרינן דכל שליחות בעלמא פועל באופן שהמשלח הוא הפועל ועושה דרך ידי השליח, בין בדבר של מעשה בעלמא בין בדבר של חלות וקנין. והכי מסתברא טפי דאי איכא ב' סוגים ולא ראי זה כראי זה כלל איך מצינו למילף חד מחבריה, ובגמרא יליף שליחות בעלמא מבין ק''פ וגירושין והרי אינם דומים זל''ז כלל. ולכן יותר נראה דלמסקנת הגמרא מאחר שהוכרח הגמרא להזכיר ששא''כ לפרש הפסוק דכל הקהל שחטו ע''י שחיטת השליח ממילא איגלאי מילתא דכך הוא כוונת התורה בשליחות דגירושין ותרומה, ובכל שליחות בעלמא, ושפיר ילפינן חד מחבריה. ובזה א''ש כל הסוגיות הנ''ל דנחלקו תנאים ואמוראים אי שייך ששא''כ, דודאי לענין עצם החלות ועיקר השליחות פועל השליחות ע''פ יסוד ששא''כ כמש''כ, אמנם בכל הני דנה הגמרא אי מרחיבין רעיון זה של ששא''כ גם לגבי ענין אחר שלא קשור לעצם השליחות, ובזה פליגי בגמרא. כגון בהא דשליח קידושין נעשה עד או לא, י''ל דכו''ע מודו דלענין עצם הקידושין ודאי דהשליח עומד כהמשלח, וידו של השליח כיד המשלח ופיו כפיו והוי כאילו המשלח בעצמו קידש, אמנם דנה הגמרא אי השליח ממש כהמשלח גם לענין הגדת עדות, דאפשר דלגבי הגדת עדות דינו כאחר, ובזה נחלקו רב ור' שילא. וה''ה לענין הפרת נדרי אשתו ע''י שליח ופטור דבעליו עמו.[5]

סיכום ב'

הריב''ש ביאר דלא ידע הגמרא בתחילה ששליחות מהני משום ששא''כ, אבל לאחר שמוכרח מהפסוק ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל שהיינו ע''י שליח שיד השליח כיד המשלח והמשלח הוא הפועל, ה''ה בכל שליחות בעולם בין של מעשה מצוה בין של חלות וקנין הכל הוא מדין שלוחו של אדם כמותו ממש. ובזה א''ש נוסח ההרשאות שתקנו הקדמונים בענין מינוי
שליחות לגט שיהא ידו כידי ופיו כפי, והכוונה כפשוטו שכל מה שיאמר ושיעשה הוי כאילו אמר ועשה המשלח דהמשלח הוא הוא המגרש. וזה מתאים עם פסקו של רע''א בהגהותיו בשו''ע סימן קמ''א סק''ב דאם המשלח נשתטה אחר הכתיבה ולפני הנתינה דהגט בטל, דלא נמסר לשליח כח ורשות לגרש בעצמו ולייחס חלות הגירושין למשלח, אלא עצם הגירושין נעשה ע''י המשלח.

אלא דכ''ז ברור ומוסכם לענין עצם השליחות אבל מצאנו כמה דוכתי בש''ס דמסתפק הגמרא אי אמרינן ששא''כ אף לענין דברים הנלוים אל השליחות, האם גם בהם אמרינן דהשליח הוי ממש כמשלח, כגון לענין שליח נעשה עד או להפר נדרי אשתו או לענין שאלה בבעלים. אבל כל מה שנוגע לענין עצם השליחות והחלות הנדרש כל אמירה ומעשה של השליח הוי כנעשה ע''י המשלח.

---