כיבוד אב ואם לעבור עבירה
ערש''י ואת שבתותי תשמרו, סמך שבת למורא אב לומר שאם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות עכ''ד, (ויקרא י''ט.ג). וכן פסק הרמב''ם פ''ו מממרים הי''ב ע''ש.
ובהגהות מיימוני שם אות ח' הקשה דמדאומר לו לעבור על מצוות התורה הרי רשע הוא ואינו בכלל עושה מעשה עמך ומדוע צריך לימוד מיוחד לפוטרו, הרי בלא''ה א''צ לכבד אביו רשע.[1] וכן הקשה ר' אליעזר ממיץ, תלמיד ר''ת בספרו ספר יראים סוף סימן רכ''ב.[2]
ובשו''ת רעק''א מהדו''ת סוף סימן פ' כתב ליישב, דלולא סמיכת הפסוקים היה מותר לבן לקיים ציווי אביו ולעשות העבירה דהיינו אומרים דעשה דכיבוד אב דוחה שאר איסורים, א''כ נמצא דציוה לו אביו לעשות דבר המותר, ומשו''ה אין האב נחשב לרשע, ולהכי בעינן סמיכות הפסוקים לגלות שא''צ לשמוע לו לעבור מצוות.
ומצאתי סברא זו גם בחזו''א א''ה סימן קמ''ח סוף דף לב. ונקט שזו סברא אמיתית. אלא שמחמת זה הוקשה לו מש''כ תוספות בקידושין לב. ד''ה רב יהודה דהא דבעינן קרא איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו לגלות שאם אמר לו אביו אל תחזיר שלא ישמע לו (עיין ב''מ לב.), היינו שאומר לו עסוק בכבודי, דאם אמר אב לבנו אל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא, עכת''ד התוס'.
והשתא דאמרינן דלולא סמיכות הפסוקים כשהאב מצוה לבנו לעבור עבירה, שרי לבן לשמוע לאביו, מ''ט ס''ל לתוס' דא''צ קרא לגלות שלא ישמע לו, הרי עושה הכל בהיתר ושפיר בעינן קרא להורות שלא ישמע לו.[3] ולכן חידש החזו''א שם דס''ל לתוספות דאע''פ דאין האב נעשה רשע בכך מאחר שהבן עושה בהיתר וכמשכ''ל, מ''מ משמע להו לרבותינו (בעלי התוספות) דמ''מ לא איצטריך קרא לגלות שלא ישמע לאביו, שהרי על האב לחנכו במצות ולא לגרום שלא יתקיים מצוה עכ''ד. ומוכח דהחזו''א החזיק כ''כ מהסברא שכתבנו בשם רעק''א, עד כדי כך שהעדיף לבאר דברי תוס' עם החידוש שכתב, מלבאר כוונת התוס', דהא דלא איצטריך קרא כשמצוהו שלא להחזיר בחנם משום דהוא רשע ואינו בכלל עושה מעשה עמך, וכמו שביארו המשנל''מ בפי''א מגזו''א הי''ט.
[1]ואע''פ שדעת הרמב''ם פ''ו ממרים הי''א דחייב לכבד אביו רשע, וכ''פ המחבר יו''ד סימן ר''מ סי''ח וז''ל ממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתירא ממנו, מ''מ כבר הקשה הטור עליו ע''ש, וס''ל דא''צ לכבד לאביו שהוא רשע, ונראה לבאר דעת הרמב''ם (וליישב קושיות הטור עליו) דמחייב כיבוד אב לרשע דבעינן לחוש שמא עשה תשובה, וכ''כ באוה''ח ריש פרשת קדושים ד''ה או יאמר, וכמו דפסקינן האומר לאשה התקדשי לי ע''מ שאני צדיק גמור דאמרינן שעשה תשובה, ה''ה הכא, מן הסתם אמרינן שעשה תשובה אא''כ ידעינן השתא שלא חזר בתשובה. והראיות שהביא הטור מיירי היכא דמוכח שלא חזר בתשובה, ועפ''ז יישב מה שנראה כסתירה בדברי הרמב''ם דבפ''ה הי''ב פסק וז''ל מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירות וכו' אסור לו להכותן ולקללם עכ''ל ומשמע דפטור מלכבדם, ותירץ ר' חיים בן עטר בספרו ראשון לציון על יו''ד, דה''ט דא''צ לכבדם משום דהם רשעים גמורים ואין לחשוש שחזרו בתשובה, משא''כ בפ''ו מיירי בסתם רשע, עיין בברכי יוסף סימן רמ''א ס''ד שהביא כ''ז בשם ר' חיים בן עטר, (הברכ''י נמצא בגליון השו''ע דפוס ווילנא).
ולכן נראה דאף לרמב''ם י''ל דכשידעינן השתא דלא חזר בתשובה, כגון שכעת אומר לו לעבור עבירה, לפמש''כ האוה''ח בדעת הרמב''ם א''צ לשמוע לו, דודאי לא עשה תשובה, וא''כ הדק''ל.
אולם בברכ''י שם, ובסימן ר''מ אות י''א, חולק על הפר''ח ומשמע דס''ל דלרמב''ם לעולם חייב לכבד אב רשע אף רשע גמור, וא''כ עכ''פ הקושיא קיימת לדעת הטור דס''ל דאין אדם מחוייב לכבד אב רשע, וכן פסק הרמ''א ביו''ד סימן ר''מ סי''ח. (ולענין דינא נראה דיש להחמיר כרמב''ם, כמש''כ הב''ח וקיצור ש''ע, וכן משמע מהח''א).
[2]והם כתבו לתרץ דבדיבור בעלמא של האב לא נעשה רשע, אמנם קשה ע''ז ממשנל''מ פי''א מהלכות גזילה ואבידה הי''ט דדייק בדברי הה''מ דאף בדיבור בעלמא נעשה רשע. דכתב שם הרמב''ם ראה את האבידה ואמר לו אביו אל תחזירנה, יחזיר ולא יקבל ממנו, שאם קבל מאביו נמצא בעת שקיים מ''ע של כבד את אביך בי
טל עשה של השב תשיבם ועבר על לא תוכל להתעלם עכ''ל. ובמשל''מ כתב דאם אמר לו אל תחזירנו כדי לעבור עבירה פשיטא דא''צ לשמוע לו דהרי רשע הוא ואינו בכלל עושה מעשה עמך, ולכן כתב המ''מ דאמר לו אביו עסוק בכבודי להביא לי גוזלות וכדומה, (וכ''ה לשון תוד''ה רב יהודה בקידושין לב.), דאינו רשע, ואעפ''כ אין לשמוע לו לעבור על המצוות. וכ''כ בחזקוני ריש קדושים דבדיבור לעבור עבירה נעשה האב רשע, וכ''כ בפנ''י קידושין לב, וא''כ הדק''ל.
[3] ובאמת מה''ט כתב במשל''מ פי''א מגזו''א הי''ט דכשאומר לו לעבור בחנם א''צ קרא משום דהוי רשע בכך ואינו בכלל עושה מעשה עמך, ובלא''ה פטור מכיבוד אב.