בענין מצות הלואה
Question:
Answer:
מצות הלואה מצד שכל האנושי וטבע האדם ומצות הלואה מצד חוקי התורה
בהסכמת הנצי''ב לספר אהבת חסד שחברו מאוה''ג ר' ישראל מאיר הכהן, כתב הנצי''ב דגמילות חסדים היא קיום העולם והיא חובת האדם וצורתו. ואף אומות העולם מחוייבים להתנהג בחסד ומשו''ה נתחייבו אנשי סדום כלייה בשביל שלא החזיקו יד עני ואביון והשחיתו צורת האדם.[1]
והנה ישראל מחוייבים בגמילות חסד כמו כל הגוים והוא דבר קל להם שטבעם כך כדאיתא ביבמות פרק הערל (עט.) שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים וגומלי חסדים והוא מתנה שנתן הקב''ה לישראל כדאיתא בירושלמי קידושין (פ''ד ה''א).
ומ''מ באה התורה בציווי להלוות כספים ללמדינו אשר מלבד שאנחנו מצווים על גמילות חסדים מחמת חובת האדם לאדם, עוד אנו מצווים עליה מצד התורה כמו כל חוקי התורה שאין דעת האנושי מחייבתם. ויש כמה דינים בהלכות הלואה שהם חוקי התורה שאנו מצווים בהם שע''פ שכל האנושי לא היינו מקיימים. כגון אם יש לאדם מעות שחייו תלויים בהם, ואינו יכול להלוותם בגמילות חסדים כי אם להלוותם ברבית, מצד חובת האדם ושכל האנושי, היה מן הראוי לגמול חסד לסוחר הנצרך לכך להלוותם לו ברבית הראוי, ויחיה גם הוא וגם חבירו במעותיו. אבל הזהירה תורה אותנו ע''ז שאסור לקבל נשך בשום אופן וא''כ א''א להלוות ולעשות זה החסד.
ובהעמק דבר עמד על מה שנראה כפל בפסוקים בפרשת משפטים. ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ד' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ד' נעשה (שמות כד:ג). ובהמשך שם, ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע (כד:ז). ומבאר הנצי''ב דהקב''ה התנה עם המון העם שיעסקו בתורה ובעבודה אבל נשמר מלצוותם על גמילות חסדים שהרי בטבעם המה בני אברהם יצחק ויעקב גומלי חסדים, וגם כל אומות העולם מוזהרים על חסד ועל חסד נבנית העולם וז''ש בפסוק ג' ויען כל העם וכו' נעשה, כלומר תורה ועבודה. אבל עוד לא נכלל תנאי שיעסקו בגמילות חסדים לש''ש וכפי חוקי התורה ולא ע''פ שכל האנושי או טבע. וזה שמר הקב''ה לקבוצה נבחרת, גדולי ישראל, שראויים לשמוע את זה.[2] וזמש''כ בפסוק ז' שלקח ספר הברית שהוא הספר של מעשה האבות והסביר להם ענין גמילות חסדים לש''ש, וע''ז ענו יחידי סגולה נעשה ונשמע. נעשה על תורה ועבודה, ונשמע על גמילות חסדים, שלא שייך לומר ע''ז נעשה שהרי גם בלי דבר ד' היו עושים, אלא נשמע לעשות באופן היותר שלם ולש''ש, עכת''ד הנצי''ב בפירושו עה''ת ובהסכמתו.
אשר על כן ראיתי נכון לבאר עקרי דיני מצוה זו מה שמתבאר מתוך הטוש''ע חו''מ והפוסקים, שאין כל הדברים ידועים ומתחייבים מצד השכל, ואבאר שאף שאיננו רשות אלא חיוב, מ''מ הרבה הם המקרים שפוטר אדם מחיוב זו. ובכך יגש האדם למצוה זו בידיעה גדולה יותר ויראה שדרכיה דרכי נועם ויש ביכולת כ''א ואחד לקיים מה שמוטל עליו, ויוכל יותר להבחין מתי חייב להלוות ומתי הוי רשות ומדת חסידות ומתי אסור לו. ויהי רצון שיהא חלקי מאלו שמזרזים אחרים בקיום חוקי תורתינו הקדושה.
ביאור הפסוק
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה, לא תשימון עליו נשך (שמות כב:כד). והביא רש''י מהמכילתא (פרשה י''ט), רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מזה ועוד שנים (שהם חובה). וכן הוא ברמב''ם ריש הלכות מלוה ולוה.
והקשה הסמ''ע (חו''מ סימן צ''ז סק''א) אם הכוונה לחובה מדוע כתיב "אם" שמשמעו לשון רשות, ומהו פירוש הפסוק.
- ויישב הסמ''ע דלשון אם יכול להתפרש אשר וכך תפרש הפסוק: כאשר תלוה את כספך – את עמי תלוהו ולא לגוי, ולאיזה מעמי – את העני, ולאיזה עני – את שעמך. ולכולם לא תהיה לו כנשה, שאחר שהלוית לאחד מהם לא תתבע ממנו בחזקה אם אתה יודע שאין לו עכת''ד. ובנתיב החסד (מהח''ח) פ''א סק''ב כתב דזה דוחק והעלה עוד שני ביאורים בפסוק השומרים על פירוש הפשוט של מלת "אם".
- "אם" קאי אסיפא דקרא לא תהיה לו כנשה, דדוקא כשמלוה לישראל ולא לגוי, והכי קאמר אם כסף תלוה את עמי וגו' לא תהיה לו כנשה משא''כ אם אתה מלוה לגוי דשרי. וכ''כ בפתיחה לאהבת חסד אות ד'.
- באהבת חסד פ''א ה''ב מבאר דמצות חסד כולל גם השאלת כליו ושאר חפציו, רק דיש מ''ע מיוחדת על הלואת כספים הנלמדת מקרא דאם כסף תלוה את עמי.[3] וע''ז קאמר קרא אם כסף תלוה, (לאפוקי השאלת חפץ), אז איכא לאו של "לא תהיה לו כנשה". אבל אילו קיימת מצות חסד בהשאלת חפץ וכלי, לא שייך הלאו ד"לא תהיה לו כנשה" כשדוחקו אח''כ להחזיר לו החפץ. והטעם בזה, דמִלְוֶה (מעות) להוצאה ניתנה וכבר הוציא בהוצאה המעות שהלוהו וכסף אחר לפרוע אין לו משא''כ כשמשאיל לו איזה חפץ וכלי , דודאי יש בעין אצלו.
למי חייב להלוות
- אף שכתוב בתורה להלוות לעני מ''מ מ''ע להלוות גם לעשיר. כלומר שלפעמים יש דוחק גם לעשיר שצריך למעות לחולי או מפני מקרה אחר או שהוא במקום שאין מכירין אותו או בכל ענין שאין מעותיו מצויין לו, מצוה להלוות לו, ומקיים בזה מצות עשה.[4]
- באו לפניו ישראל וגוי ללוות ממנו ושניהם שווים במשכנות או בטחונות טובות, ילוה לישראל,[5] דכתיב אם כסף תלוה את עמי ובב''מ עא. מבואר דעמי קודם אפילו אם הנכרי רוצה ליתן לו רבית.[6] אמנם נחלקו הפוסקים אם צריך להפסיד אף ריוח מרובה או דילמא רק הפסד מועט בלבד צריך להפסיד.[7] ובשער המשפט האריך להוכיח דא''צ להפסיד הפסד מרובה כדי להקדים הישראל.[8] בד''א כשבאו בב''א, אבל אם הגוי בא לבדו מתחלה מותר להלוותו ברבית אם לא שיודע בודאי שהישראל יבא אח''כ דאז יש לו למנוע את עצמו מזה.[9] (ואם מתפרנס מהלוואות והשקעות לנכרים – עיין לקמן בדיני מתי פטור להלוות דין 1).
כמה חייב להלוות
חובת האדם להלוות לעני לפי צרכי העני בין לענין סכום ההלואה בין לענין תקופת ההלואה ובין לענין תדירות ההלואות. ואין משערים ע''פ אחוזים מנכסיו של המלוה לְחַשֵב שא''צ להלוות יותר מחומש כמו שמצינו בצדקה ששם הוא לכל היותר חומש, דשאני צדקה מהלוואה, דצדקה הוא נותן לחלוטין משא''כ בהלואה שמקבלו בחזרה. ומאידך, אינו צריך לתת כל נכסיו שהם עכשיו בטילות פן יזדמן לו איזה עסק לריוח ביתו ולא יהיה ממונו בידו. ומסתברא דתלוי כל אחד לפי השגת ידו, בין לענין הסכום בין לענין התקופה. ואם אינו יכול להלוות יותר מיום יומים, אינו מחוייב ביותר אף שהלוה צריך לתקופה ארוכה יותר. ואם יבקש הלוה ללוות ממנו יותר משלושים יום וידו משגת לזה, נראה דצריך להלוות לו. ובספרי ראה (פסקה י''ז) כתב דאין שיעור לתדירות המצוה ואפילו אם יבקשו ממנו מאה פעמים ביום אחד, ויש בידו להלוות מחוייב להלוות.[10]
מתי חייב להלוות
- המבטיח לחבירו שילוה לו סכום כסף אסור לחזור בו דהוי קבלה לדבר מצוה דהוא נדר.[11] וה''ה אם הפריש סכום מעות להלוות חל הנדר.[12]
- אם אמר המלוה שילוה לו על המשכון והחזיק המלוה במשכון פסק הרמ''א שאינו יכול לחזור בו, וחייב להלוות לו (סימן ל''ט סי''ז). ונראה מנתיה''מ שהסכים לרמ''א. אמנם בקצוה''ח שם חולק שאף כשקנה המשכון לא נתחייב להלוות לו, אא''כ במשכנתא והתחיל לאכול הפירות דהוי כשכירות ונתחייב להלוות לו. ובעה''ש הכריע כקצוה''ח.
מתי פטור מלהלוות
- אולם אם מתפרנס מהשקעות (מניות וקרנות) או מהלואות לנכרים (פקדונות בבנקים של נכרים) א''צ להלוות לישראל בחנם.[13]
- מש''כ בתורה שצריך להלוות היינו אף מבלי שיטול משכון,[14] אבל עכ''פ בטוח המַלוה שהלוה יחזירנו לו ההלואה. וכתב בנתיב החסד (פ''א ס''ק י''ג) וז''ל ובזמננו שאין לנו כח לכוף לשלם ע''י בית דין הדבר פשוט דאין מחוייב להלוות בלי משכון אם אינו מוחזק בעיניו לגברא דפרענא עכ''ל. ולכן היום דנפישי רמאי ואנשים תמימים שלווים אף כשאינם מחשבנים איך יפרעו חובם,[15] אינו מחוייב להלוות להם כיון שאינו סומך עליהם.[16] אמנם אם מוכן הלווה למסור משכון או שאר הבטחות שסומך עליהם אינו יכול לפטור את עצמו מחמת שהוא מתעצל בלקיחת המשכון אא''כ הלווה איש אלם וחושש שיבא עליו אח''כ בעקיפין ויוציא ממנו המשכון ולא ישלם (אהבת חסד ח''ב פ''ח).[17]
ואם מסופק אם הלוה יפרענו ואינו נותן משכון דהדין הוא שאינו מחוייב להלוות לו כמשכ''ל, מ''מ יכול להלוות לעני על דעת שאם לא יפרע, ינכה מחשבון הצדקה שלו.[18] - מצות עשה של הלואה אינו אלא א''כ יש בידו מעות מזומנים אבל אם אין בידו מעות א''צ לילך ללוות כדי להלוות אף שהלוה בטוח בעיניו שיחזיר ההלואה או שמוכן לתת לו משכון.[19] אבל אם יש לו מעות בחשבון בנק אינו יכול לפטור את עצמו מלהלוותו מחמת שאינם בביתו, דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא אלא צריך לילך וליטלו ולהלוותם. ואם מתעצל בכך צריך מדינא לילך וללוות כדי להלוות.[20] אמנם אם אינו רוצה להלוות מעותיו המופקדים בבנק שמא יצטרך הוא בעצמו להשתמש בהם לצרכי הבית או להשקעה, אינו צריך להלוותם, דודאי הוא קודם דחייו קודם לחיי חבירו. ואם בקשת ההלואה היא לתקופה ארוכה יתבונן אם במשך הזמן הזה עלול לבא לידו השקעה טובה שהיה רוצה להשקיע בה, או אולי במשך תקופה הזאת יצטרכם לצרכי ביתו. אבל אם הבקשה היא לתקופה קצרה אינו פטור מלהלוות אא''כ יש לו השקעה כבר להשקיע או שיודע שעומד לבא בקרוב, והכל לפי הענין.[21]
ובכלל מי שאין לו מעות להלוות דפטור מלהלוות, יש להוסיף כל אשה נשואה. דבדרך כלל אין מעות לעצמה ואף אם עוסקת בכספי הבית ויש לה רשות להוציא מחשבון בעלה ולקנות כרצונה (נושאת ונותנת בתוך הבית), מ''מ כל הכסף שייך לבעלה ואין לה רשות להלוות ממונו שלא מדעתו. ואם היא יודעת שבעלה ירשה לה ולא יקפיד כגון שהוא סכום קטן רשאית להלוות לאחרים.[22] וה''ה כלי בית שהשכנים רגילים להשאיל זל''ז היא מותרת להשאיל שלא מדעתו.[23] אבל פנויה חייבת במצות הלואה כאיש.[24] - אם הלוה מודיע מראש שרק יוכל לשלם בתשלומים קטנים ולא הכל בב''א, וסידור זה גורם הפסד למלוה אינו מחוייב להלוות לו.[25]
- בעל חנות אינו חייב לתת סחורה בהקפה.[26]
מתי אסור להלוות
- אם יש ביד אדם מעות שקיבל ממפקיד, אע''פ שיש לו רשות להשתמש במעות ולשלם במעות אחרים מ''מ אין לו רשות להלוותם, וצריך שיהיו מוכנים להחזירם מיד למפקיד כשיתבעם.[27]וה''ה אם יש בידו מעות שלוה (כגון שהוציא מהבנק יותר ממה שהפקיד), וחושש שאם ילום לאחר אולי לא יהיה לו מה לפרוע למלוה שלו, אין לו להלוותם לאחר.[28]
- אם אינו מלוה במשכון אלא סומך על נאמנותו של הלוה שיפרע חובו, אסור להלוות מעות בלי שום ראיה משום לפני עור לא תתן מכשול שמא יכפור ההלואה.[29] ואפילו הלוה ת''ח דודאי לא יכפור ההלואה, מ''מ אין להלוות לו שלא בעדים או שאר ראיה, שמא מטרדת לימודו ישכח ההלואה.[30]ועוד משום שהמלוה גורם קללה לעצמו שהבריות יקללוהו מחמת שתובע מחבירו מה שאינו חייב לו.[31] וגם הלוה מוזהר בכך שידאג שיש ראיה על ההלואה אף שטעם הקללה לא שייך על הלוה.[32] ומהני לזה עדים שיראו ההלואה,[33] או שטר עם חתימת יד הלוה,[34] ומלוה בשטר עם עדים עדיף מכולם.[35]
הח''ח הביא בהקדמתו לאהבת חסד מה שאמרו חז''ל (סנהדרין צח:) שאלו תלמידיו את רבי אליעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח א''ל יעסוק בתורה וגמילות חסדים. והזכות הזה עומד לו לאדם לכל הדורות שאחריו ומצוה זו עושה שלום גדול בינינו לבין אבינו שבשמים. והנה בעקבתא דמשיחא שאנו נמצאים בו עלינו לחפש עצות לינצל מחבלי משיח ואופנים לגרום שהוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.
BookID: 6 Chapter: 22
[1] והוסיף הנצי''ב שם דהא דלא מנה התנא (בסנהדרין נו.) במצוות שאומ''ה חייבים בהם, משום שמבואר שם (נח: בסופו) כי קא חשיב שב ואל תעשה, קום עשה לא קא חשיב. וכן הוא לשיטת הפוסקים דגוי מצווה על פריה ורביה וכמש''כ בהעמק שְּאָלָה סימן קס''ה אות ב'.
[2] ואם תאמר איך מסתיר הקב''ה חלק נכבד מעבודת השי''ת מהמון העם ורק מגלהו ליחידי סגולה, הרי אם אמת הדבר ראוי לגלותו לכולם ויהיו התוצאות מה שיהיו, ואם מחמת זה לא יקבלו ע''ע עמ''ש כך יהא, ולא יהיה ד' ומשה מסתירים האמת. וי''ל, דכל זמן שאין מסלפים ואומרים שקר במקום האמת אלא רק נמנעים מלגלות כל האמת, כפי המשוער שהמקבלים יכולים לקבל, מותר ומצוה לעשותו. ובהמשך הזמן כשראויים לכך מגלים יותר ויותר.
וכעי''ז מצאנו בגו''א פרשת שמות (ג:י''ד) כשאמר הקב''ה למשה שיאמר לבנ''י ששמו אקיה אשר אקיה כתב רש''י שמשה השיב להקב''ה מה אני מזכיר להם צרה אחרת (אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות), דים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת וכו'. והקשה המהר''ל איך יתכן שיהיה בשר ודם מלמד למי שמלמד לאדם דעת. וביאר המהר''ל שכוונת ד' היתה שיענה משה לעם ששמו אקיה אשר אקיה רק אם ישאלו מה שמו, דאז א''א לסלף האמת וחייבים לומר תשובה כֵנה ואמיתית, אמנם ראוי להתחכם שלא ישאלו שאלה זו ומיד שתבא עליהם תאמר להם אקיה שלחני אליכם ושוב לא ישאלו לך מה שמו, ואז לא תצטרך לומר להם כל מהות השם. ומתוך דבריו יש ללמוד שמותר להסתיר חלק מהאמת כפי הכנת המקבלים, בתנאי שכל מה שגלית אמת ואין בה סילוף ושקר כלל, וכעי''ז עשה הקב''ה ומשה שוב בקבלת התורה לדעת הנצי''ב בענין הסברת מצוות גמילות חסדים כמשכ''ל. עוד למדנו מדברי המהר''ל, דכששואלים שאלות מכוונות, אסור להתחכם כלל ולהסתיר חלק מהאמת, וחייבים לענות בכנות ובאופן מלא. ונראה שיש להשתמש בכללים אלו בעסק עם המתקרבים לדרך השם ובעלי תשובה.
[3] ואין מברכים על מצוות אלו של צדקה, הלואה וחסד כמו בשאר מצוות שבין אדם לחבירו. עיין קצוה''ח סימן צ''ז סק''א, ובטבעת החושן שם ובאמרי בינה דיני גביית חוב סימן א'.
[4] המחבר סימן צ''ז ס''א כתב ואפילו עשיר שצריך להלוות מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו. והנה בנתיב החסד פ''ו סק''ג דייק מהרמב''ם ושו''ע דלכאורה אע''פ דיש מצוה להלוות לעשיר אמנם אי''ז אלא מצוה בעלמא של גמילות חסדים אבל אי''ז בכלל מ''ע של אם כסף תלוה את עמי וגו'. דבתחילה כתבו מ''ע להלוות לעניי ישראל משמע דעיקר המצות עשה הוא על עניים ואח''כ כתב רק שמצוה להלוות לעשיר. ומקור מצוה זו י''ל ממש''כ בסוכה (מט:) בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה וכו' צדקה לעניים גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים, ועדיין אינו מוכרח שהוא מ''ע אלא בכלל מדה קדושה של חסד. אולם בסמ''ע סימן צ''ז סק''א כתב דהלואה לעשיר בכלל מ''ע ע''ש, ובנתיב החסד האריך להוכיח שהדין עם הסמ''ע. וכ''כ בנתיב החסד בפתיחה סק''ט.
אולם נראה דאי''ז המצות עשה של אם כסף תלוה את עמי אלא הוא בכלל מצות עשה של צדקה. דיעויין בחינוך מצוה תע''ט שיש מצוה לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב. וז''ל ואתה בני אל תחשוב שענין מצות צדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים תתקיים גם כן מצות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר וכו' עכ''ל.
והנה אף שבנתיב החסד (בפתיחה סק''ט ובפ''ו סק''ג) הביא דברי החינוך אלו (המורים דהמצות עשה להלוות לעשיר הוא בכלל מצות צדקה כנ''ל), מ''מ משמע דס''ל לח''ח דמקיים גם מצות עשה להלוות לעשיר מקרא דאם כסף תלוה את עמי. דהרי הוכיח בפ''ו סק''ג מב''מ עא. דמש''כ בקרא את עמי קאי על עשיר וע''ז קאמר במכילתא דאיכא חובה ואינו רשות, וכן ממה שהקשה בפ''א ס''א מ''ט פרט הכתוב עני יותר מעשיר משמע דס''ל דתרווייהו בכלל המצוה. ולכאורה מהחינוך לא משמע הכי. ולכן נשמרתי למעלה מלומר דבהלוואה לעשיר מקיים מ''ע של אם כסף תלוה את עמי אלא סתמתי דמקיים מ''ע. ואפשר דמה''ט דייק הרמב''ם לכתוב דמצוה להלוות לעשיר וכמו שדייק בנתיב החסד, מפני דאי''ז אותה מצוה של הלוואה לעני.
ולפמש''כ א''צ לחפש טעמים מדוע הדגיש התורה עני, דהלא לא קיָם מצוה זו בעשיר, וכתב התורה אם כסף תלוה את עמי את העני עמך להורות שמצוה זו שייך בעני דוקא ולא בעשיר. והח''ח לדרכו שמצוה כולל עשיר ג''כ כתב דהטעם שהדגיש התורה את העני עמך, להורות שהעני קודם ולולא שהודיענו הכתוב היה רצונו של אדם להלוות לעשיר קודם שהעשיר בודאי יחזיר לו הכסף בסוף ועוד שפעמים רבות ישיג טובות מהעשיר, ע''ז פרט התורה עני במצוה זו להקדימו (פ''א סוף ה''א). אולם מאי דקשה לדרכי, היינו סוגיא ברורה בב''מ עא. דדריש את העני עמך עני ועשיר עני קודם ומשמע דשניהם בכלל החיוב אלא דקמ''ל מיתורא דקרא דעני קודם וי''ל דמש''כ בגמרא להקדים עני לעשיר כוונתו דאם בא לקיים מצות צדקה בהלוואה לעשיר או לקיים מצוה המיוחדת להלוות לעני, תקדים העני. וזמש''כ אם כסף תלוה את עמי (עניים ועשירים שהוא מצות צדקה), את העני עמך – תקדים העני לקיים מצוה המיוחדת לעני ואל תעדיף לקיים מצות צדקה בהלוואה לעשיר.
וע''כ צ''ל דאין כל הדרשות הללו מגלות שכולם בכלל המצוה דהרי לפנ''כ דריש הגמרא את עמי – עמי ונכרי עמי קודם, והקשה הגמרא פשיטא ותרצה רב נחמן בשם הונא דקמ''ל אפילו נכרי ברבית וישראל בחנם דיש להקדים הישראל. וצ''ב, דכיון דגוי אינו בכלל כל מצוות שבין אדם לחבירו איך יעלה על הדעת להעדיף נכרי ברבית על ישראל בחנם, והרי מחוייב במצות עשה אפילו אם יפסיד קצת מעות עי''ז. ועיין לקמן ציון 6 דהבאתי ג' תירוצים לזה. והצד השוה בכל התירוצים שאין הלוואה לנכרי בכלל מצות אם כסף תלווה את עמי, ובכ''ז איכא דרך לפרש הגמרא דבעינן יתורא דקרא להקדים ישראל על נכרי, ע''ש. ולכן אפשר דה''ה לענין הזוג עשיר ועני אצ''ל דתרווייהו בכלל מצוה זו, וי''ל דהספק הוא אם רוצה להעדיף מצות צדקה לעשיר על פני מצות הלוואה לעני איזה יקדים, וכנ''ל.
ועיין ביאור הגר''א סימן צ''ז סק''ב שציין מקור לדין שהביא המחבר שמצוה להלוות לעשיר וז''ל ב''מ עא. עני ועשיר וכו' מדאמר קודם וסוכה מט: עכ''ל. ואיני רואה הכרע בזה לדברי נתיב החסד.
שו''ר מש''כ באבן האזל ריש הלכות מלוה דתמה על הרמב''ם שלא הזכיר חיוב להלוות לעשיר והעלה דיש מחלוקת תנאים אם חייב להלוות לעשיר והרמב''ם ס''ל דאינו אלא רשות ולא חובה. אבל להלוות לעני בלבד הוא דהוי חובה. ולשיטתו, אפשר דמש''כ המחבר דמצוה להלוות לעשיר, היינו דרשות וקיום מצוה יש בזה, אבל חיוב ליכא. ועדיין צ''ע בכ''ז ולא באתי רק לעורר.
[5] בד''א שהישראל צריך המעות לפרנסתו. אבל אם הוא צריך אותם להשקעה בעלמא, יכול המלוה להלוותם לנכרי ברבית, דחייו קודמים (אהבת חסד פ''ה ס''ב).
[6] בביאור ר' ירוחם פישל פרלא על רס''ג ח''א מצוה כ''ה (קס''ג-ד) הקשה על הראשונים דס''ל דיש מ''ע להלוות ברבית א''כ איך ס''ד לגמ' לבטל מ''ע ולהלוות ברבית לנכרי כתירוצו של ר' נחמן בשם הונא שם (שהרי ברור דבהלוואה לנכרי ליכא קיום מצוה של הלואה, דכל עניני בין אדם לחבירו שייכים רק לישראל ולא לנכרי), ובאמת האברבנאל עה''ת סוף פרשת יתרו ובפרשת משפטים כתב דאי''ז אלא רשות ולא חובה, אבל בטלה דעתו נגד כל הראשונים והפוסקים, וצ''ע בסוגיא זו והיא קושיא עצומה.
וי''ל דס''ד דאף שאינו מקיים מצוה להלוות לנכרי מ''מ לא חייבה התורה להלוות מעותיו לישראל בחנם ולהפסידם הריוח. ובאמת י''א דאם יפסיד ריוח מרובה א''צ להקדים הישראל כמש''כ למעלה, וממילא איכא ס''ד דה''ה להפסד מועט ג''כ א''צ להקדים הישראל. עוד י''ל דמיירי אף היכא דליכא מצוה על הישראל כגון שיש אחרים שיכולים להלוותו או עשיר ולזמן מרובה. עוד נראה ליישב עפמש''כ הרמב''ם פ''ה מהלכות מלוה ה''א דמצות עשה להשיך לנכרי שנאמר לנכרי תשיך, וא''כ כיון דיש ב' מצוות לפניו, הלוואה לישראל בחנם והלוואה לנכרי ברבית, ס''ד דיוכל להקדים לנכרי ברבית, קמ''ל שעמי קודם (עיין רמ''ע מפאנו סימן קי''ג ד''ה ששית, חסדי דוד ב''מ ספ''ו, מג''א על סה''מ שרש ו', רי''פ על רס''ג הנ''ל, שמע שלמה משפטים כב:כד, ושער המשפט רס''י צ''ז דשו''ט בתירוץ זה).
[7] אהבת חסד פרק ה' מסעיף א' עד סעיף ו'.
[8] שער המשפט בסימן צ''ז סק''א האריך לדחות המגילת אסתר שהביא הנתיב חסד סק''ט. ובאהבת חסד ס''ה סיים דמשמע קצת מתשובת הרמ''א סימן י' דא''צ להפסיד ריוח מרובה כדי להקדים ישראל.
[9] אהבת חסד פ''ה ה''ד.
[10] כ''ז תמצא בפ''א מאהבת חסד ה''ד – ה''ח. ובה''ז מוסיף וז''ל ולא ירע לבבו לחשוב כמה מטריח עלי האיש הזה בלקיחת המעות ובפרעון, כמו שאינו כועס על מי שהוא דופק תמיד על פתחי חנותו ליתן לו ריוח בעסקו. וידע בכל פעם הוא מקיים מצות עשה דאורייתא ויבא אליו ברכה מאת השם עכ''ל.
[11] אהבת חסד פ''א הי''א ע''פ יו''ד רי''ג ס''ב, ועיין בנתיב החסד ס''ק י''ח שהביא הר''ן בנדרים ח. ד''ה עליו להשכים. אולם אם הבטיח לעשיר לזמן מרובה אי''ז בכלל המצוה ולא חל הנדר, דבפיך זו צדקה מלמד על כל קבלה לעשות דבר מצוה, אבל אם אינו מצוה בעינן לשון נדר. ועוד בנתיב החסד שם הקשה מסימן ל''ט סי''ז דמשמע דאינו יכול לחזור בו דוקא אם נתחייב בשטר להלוות או שמשך המלוה את המשכון אבל בדיבור בעלמא יכול לחזור בו, והעלה כמה תירוצים, כגון שהתם איירי מדין קנין ואה''נ דחל נדר ג''כ.
ומלבד ענין הנדר, יש בזה גם משום מחוסר אמנה אם יודע שהלוה סמך עליו דלא גרע ממתנה מועטת.
ואם אחר שהמלוה אמר לו שילוה לו מעות, הלוה הוציא הוצאות להכין שטר ואח''כ חזר בו המלוה, אינו חייב בהוצאות הכנת השטר. אבל אם המלוה אמר לו להכין שטר כיון שילוה לו מעות, ואח''כ חזר בו אף בהיתר (כגון ששאל לו על נדרו), חייב על הוצאות השטר מדינא דגרמי כמש''כ הסמ''ע סימן ל''ט סס''ק מ''ו.
[12] כ''נ מאהבת חסד פ''א הי''א.
[13] עיין אהבת חסד פ''ו ה''ט ופ''ב ה''ה. והיינו כשחושש שלא יוכל להתפרנס אם ילוה בחנם. ועיין לקמן ציון 26. אבל אם ידו משגת להשקיע מעותיו וגם להלוות לעני בחנם מחוייב לעשות כן. וכ''כ בפ''ב מאהבת חסד ה''ג וז''ל מי שעסקו ופרנסתו הוא מענין הלואה (לגוי ברבית ולישראל בהיתר עסקא) מחויב להלוות לעני בחנם לפי השגת ידו עכ''ל. ואגב, משמע מלשונו דמי שמלוה בהיתר עסקא אינו מקיים בזה אם כסף תלוה את עמי. וביאר בהגהה בח''ב סימן כ''א דענין מצות גמילות חסדים דמיירי התורה בכ''מ הוא באופן שהמלוה אין משתכר בזה מאומה, ומה''ט פשוט דלא מקיים בהיתר עסקא מ''ע של הלואה. וכן מבואר ממש''כ בח''ב פרק ט''ו לענין היתר עסקא. וכ''ז לרווחא דמילתא, דהרי בלא''ה נראה פשוט דנותן המעות לעסקא ואין כאן הלואה כלל.
[14] בנתיב החסד פ''א ס''ק י''ב הוכיח זאת ממכילתא (פרשה י''ט) וב''מ לא:. דאיתא במכילתא אם כסף תלוה ובתר הכי אם חבל תחבל שלמת רעך וגו' ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שתהא עושה מצוה (היינו להלוותו) ואתה נוטל את שלך (היינו לקיחת המשכון). וע''כ דלקיחת המשכון אינו בשעת ההלואה דבגמרא ב''מ לא: כתב על האי קרא אם חבל תחבל אין לי אלא שמשכנו ברשות ב''ד וכו' ומוכח שם מרש''י דהכוונה שצעק עליו בב''ד ושלחו שלוחם לתפוס מטלטליו. נמצא דהאי קרא דאם כסף תלוה את עמי דהוא חובה איירי אפילו בלא משכון. וס''ל לח''ח דלא יתכן שהתורה תצוה עליו להלוות אם אינו בטוח בעיניו, וע''כ מיירי קרא שלא גבה משכון אבל מ''מ בטוח בו שיחזיר המעות. ומש''כ במכילתא ובגמרא שאח''כ הביאו לב''ד והב''ד תפס מטלטליו צ''ל דמיירי דנתקלקל אח''כ.
[15] ויש לעיין אם שרי לעשות כן ללוות מעות אף כשאינו יודע איך יפרע החוב. והנה בסימן צ''ז ס''ד מבואר שאסור ללוות ולהוציא המעות לצרכו בענין שלא ימצא המלוה ממה לגבות. ואם עשה כן נקרא רשע כמו שנאמר לוה רשע ולא ישלם. ונראה דהיינו שיודע שלא יהיה ממה לפרוע חובו. אבל אינו מבואר מה הדין כשעושה כמו מה שנפוץ היום שלוקחים הלואות ומְקַוֶה שבבא הזמן יוכל לקבל הלואה אחרת או סידור אחר. ונראה דגם זה בכלל לוה רשע ולא ישלם. וסעד לדברי ממש''כ רבינו יונה באבות (פ''ב מי''ג) איזה היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכו' ר' שמעון אומר הלוה ואינו משלם, ומבאר רבינו יונה שזה היפך הרואה את הנולד שהלוה ואינו משלם היה לו לחשוב ולראות אם יוכל לפרוע כשיגיע זמן הפרעון, ואם לא יכיר בשלו אם יהיה בידו יכולת לא ילוה עתה משום דוחק שיהיה לו, וידחוק השעה גם אם הוא צריך הלואה הרבה מאד וכו' לוה ואינו משלם רשע ואע''פ שאין לו כי מתחלה היה לו לעיין במה יפרעהו עכ''ל. ואפשר דאם יש לו מטלטלין יותר מכדי סידור שיוכל למכור ומוכן למכרם, אינו בכלל רשע.
אמנם אם לוה כסף בתקוה שיקבל עבודה ומשכורת כדי לפרוע החוב ויש סיכוי טוב לזה, כגון קבלן שמחכה שיתקבלו הצעותיו לעבודה, נראה דשרי. וצריך לשקול שאינו לוקח סיכון גדול מדאי.
ומי שקובע זמן פרעון ויודע שאינו יכול לשלם בזמנו אלא אח''כ, ודאי עובר משום הן שלך צדק ונראה דהוא גם בכלל רשע. עיין בשפת תמים להח''ח פ''ה שכתב שכל שנשאר ביד אדם ממון חבירו בעַוְלָה אפילו שוה פרוטה הרי הוא בכלל איסור גזל.
ואם רוצה ללוות ולבטוח שד' יעזור לו לפרוע נראה שאסור וגם זה בכלל לוה רשע ואינו משלם. הנה יעויין בתוד''ה לוו עלי ביצה טו: לפי גירסת המהרש''ל מבואר דכשאין לו ממון וצריך ללות לצורך שבת ואינו יודע מהיכן יפרע לא הותר לו ללוות אא''כ יש לו משכון. אך הגר''א גריס שם בתוס' בע''א ולפ''ז אם יכול ללוות ילוה בלי משכון גם אם אינו יודע ממה יפרע שע''ז נאמר לענין צרכי שבת לוו עלי ואני פורע. ובמ''ב רמ''ב סק''ג משמע דפסק כגר''א אולם עיין בשעה''צ שם ס''ק י''ב דהביא החולקים על הגר''א וסיים דהכל לפי הענין, ונראה דבכלל זה גם לפי מדת בטחונו. אולם נראה דכ''ז מה שנוגע לצרכי שבת כדי לקיים עונג שבת דע''ז נאמר לוו עלי ואני פורע, אבל לענין שאר צרכיו לכו''ע אסור ללוות ולסמוך על ד' כשאינו יודע ממה יפרע. ועיין ביה''ל סימן תקכ''ט ס''א ד''ה ואל יצמצם.
[16] ובהגהה ח''ב פ''ח כתב איך ישער אדם בעצמו אם הוא בטוח בלווה שישלם לו. הרי לפעמים אין המלוה לוקח משכון ואינו יכול לשער בעצמו היטב אם סומך על הלווה שיפרע חובו, ונשאר המלוה מסופק אם חייב להלוותו או פטור, ואיך יבחן ד''ז. העצה היא להתבונן איך היה נוהג אילו היה מרויח מהלואה זו גופא. כגון ידמיין מה היה עושה אם איש זה היה נכרי ורצה ללוות ממנו ולשלם רבית, אם היה מלווהו וסומך עליו שיפרע חובו, גם בזה צריך להלוותו דבודאי בשביל הרוחת קצת כסף לא היה מסכן ממונו וע''כ דבטוח בעיניו ורק בהלואה זו שלפניו שאין לו ריוח גשמי היטל היצר חשש בלבו, וע''כ אינו יכול לפטור א''ע.
ואם באמת אינו בטוח בלוה שיפרע חובו ויודע שחבירו יכלם כשיאמר לו שאינו רוצה להלוות לו מפני שאינו בטוח, יוכל לשנות מפני השלום. ועיין ספר חסידים תכ''ו שאסור לומר שאין לו כשיש לו אם יכול לקחת ממנו בטחונות. ובאורחות צדיקים הביא דבריו והוסיף דבמקום שאינו יכול להשתמט מותר לשקר.