The Left Ladder

[1] כך שמעתי ממו''ר רז''נ גולדברג. אולם ראיתי בשו''ת חות יאיר סימן קס''ה שנראה שחולק ע''ז. ע''ש דמיירי באחד שהכניס חבילה של חפציו אצל אחר בלא ידיעתו, ובעל הבית לא היה לו מקום לחפצים שלו וחקר ודרש של מי החבילה ולא נודע לו של מי הוא עד שהבין שאחד מבני הכפרים הכניס לביתו שלא בידיעתו ונטל החבילה וזרקה לחצירו. וכששמע בעל החבילה על הנעשה בא ומצא שנגנב הרבה מחבילתו וגם נתקלקל כמה בגדים ע''י הגשמים. תבע בעל החבילה את בעה''ב לדין והדיין פסק כעין פסקו של מו''ר רזנ''ג שבעה''ב פטור מפני שהניחו שלא ברצון בעה''ב. וראיתו מגמ' בב''מ קא: גבי ההיא איתתא עם ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא וכו'.

והחו''י חלק עליו דאינו דומה להתם. דהאי גברא התל באשה ונהג עמה מנהג רמאות דנסבה ואח''כ גרשה. אולם משמע דלא קאמר בגמ' דנהג עמה רמאות אלא משום דחצר קיימא לאגרא, אבל עם שם בחצר דלא קיימא לאגרא א''צ לזה שרמה אותה והיתה יכולה להוציא חפציו. אלא די''ל דלא הוציאה למקום אבד אלא הוציאה בשביל, והאי גברא היה שם לטפל בחפציו והוא הניחם במקום משומר אחר. ולכן ס''ל לחו''י דאם לא ידוע של מי הם, או כשהבעלים לא ידעו מזה ועלולים ליגנב או לינזק המוציא אותם חייב דהוי כמזיק בידים.

וכשיודע של מי הם יכול להתרות בו פעמיים בעדים ואז שרי ליה לאובדם בידים אם אין דרך אחר לשמרם או להפקידם בלי להוציא כסף מכיסו. ואין צריך להפסיד אף מעט ממון כדי להציל ממון חבירו אפילו מרובה.

ולכן מסיק וז''ל דאם התרה בו שיקח חבירו את פקדונו שאין רצונו שיהא מונח בביתו ולא השגיח, וזרקו חוץ לחצר כי סבר שישמע חבירו ויקחו, ונאבד או נתקלקל – פטור עכ''ל.

אבל בלא התרה או בדא''א להתרות, כגון שאינו יודע של מי הם החפצים אינו יכול להזיקם בידים אא''כ יש לו פסידא השתא מדין עביד איניש דינא לנפשיה עחו''מ סימן ד'.

והחו''י מספר מעשה שקרה וחייב מזיק אף כשהתרה. ראובן היה לו חנות לפני ביתו שמכר קטניות וזרעונים ותרנגולת של שכינה פורחת תמיד על החנות ואוכלת מהם. בעל החנות התרה בבעל התרנגולת שישמור העוף ואם יחזור לאכול מהזרעונים, יכם וימיתם. ולא חש בעל התרנגולת, והרג בעל החנות המובחרת שבהם שעומדת לגדל ביצים ואפרוחים, ובאו לדין. ואע''פ שהתרה, ואע''פ שעביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא מ''מ חייב החו''י בעל החנות על הריגת התרנגולת. (פסק זה מובא בפת''ש ריש סימן שצ''ז).

ע''ש בחו''י שמסביר היטב מתי דיין צריך לנמק פסק דינו, והא דלא שייך להחזיר פס''ד בזה''ז, ובדין קים לי, ומנמק דאין לעשות דין בעצמו אלא כשבא חבירו להזיקו בכוונה ורצון, דאז יכול לעמוד מנגד להציל ממונו ולהזיק חבירו בין בגופו בין בממונו, משא''כ כשבהמת חבירו מזקת אותו בלי ידיעתו ובלי רצון חבירו. ובסו''ד מפקפק על חילוק זה מגמ' בב''ק כח.

עכ''פ החו''י מחייב התראה כמה פעמים בעדים, ובלא''ה יכול להכחיש או יכול לומר לא חששתי לדבריך, וזה דלא כמש''כ דהוי מדת חסידות להודיע לו. (וע''ע בחו''י סימן רצ''ח).